משפחה
"היום אני אכיר לך, את המשפחה המאמצת שלך,"
"משפחה מאמצת? מתי הספקתם לארגן לי משפחה מאמצת? אפילו עוד לא אמרתי, שאני בטוח נישאר"
"מבחינתינו אתה נשאר. ראשית-כל קיבלנו אותך ואת פיג`ויה לחברות פה-אחד, כך שאתה חייב. שנית-כל ברור שתחליט להשאר, זה תפור עליך, ושלישית-כל חלק מהשיקולים להשאר, זה המשפחה. כשתכיר אותם, לא תרצה לעזוב לעולם. משפחה נפלאה ארגנתי לך. הכי מקסימים בעירה. הכי מקסימים בעולם. האימא, נשמה-אמיתית, מלאך. מה זה פעילה ותורמת. תמיד רוצה לעזור, נשמה טובה. האבא גם מאד נחמד, נראה לי צעיר ממנה בכמה שנים, תסתדרו טוב. והילדים חמודים. שובבים אבל עם לב זהב. תאמין לי שתתאהב בהם. חוץ מזה שאוכל אותנטי, של משפחה מקומית, זה לא הזבל שאוכלים בקומונה"
"להביא את פיג`ויה?"
"אולי עדיף להשאיר אותה בבית בביקור הראשון"
"אוקי, אבל שאף אחד לא יתן לה לרוץ בחוץ לבד. היא עלולה להידרס, ואפילו לא בטוח, שתדע לחזור"
"אל תידאג. כולנו אחראים מאד"
"הם יודעים אנגלית?"
"מי?"
"המשפחה המאמצת"
"האימא יודעת קצת אנגלית, וצרפתית, והילדים לומדים בבית-ספר. אולי תוכל לעזור להם עם האנגלית"
"זה לא שהאנגלית שלי הכי טובה בעולם"
"אל תידאג, מהר מאד האנגלית שלך ישמע כמוהם. לא יהיה לך בעיה לתקשר. רק אולי, אם תיסע אחר-כך לארץ דוברת אנגלית. אם חסרה לך איזה מילה, תשתמש בעיברית ותנועות ידיים. לא יודעת למה, הם מצליחים להבין עברית בכלל לא רע. אולי זה קשור לקול ולשפת-גוף, בשפה הטבעית יותר"
הלכתי בעקבות דולי לאורך הנהר. אני חייב להודות שמעט התאכזבתי מהמראה. צריפים עלובים ודלים למראה. חלקם בצבעי כחול תורכיז ערבי, ואלו שעל הנהר, ללא צבע כלל. סוכות יותר מאשר בתים. ערמות של ענפים ועלים, המשמשים מחסה ארעי. העוני והפשטות בכל.
נראה שעיקר הפרנסה, מעבודות חקלאות, ואולי דיג. כנראה שאת החוברות במשרדי סוכנות הנסיעות, צילמו בנהר אחר. בכל מקום הסתכלו עלי ונעצו מבטים, כאילו היתי איזה חיזר, ואילו אל דולי, חיכו בשמחה ואהבה, כאילו היתה אחת משלהם. כל הילדים דיברו אליה בשפה, שלא היתה מובנת לי כלל.
לבסוף הגענו לצריף דל למראה, אם כי יחסית לסביבה במצב בכלל לא רע. צבע לבן-אפור בוצי. אישה נאה בתספורת כסופה קצרה, ישבה על יד הדלת.
כאשר ראתה את דולי, שמחה גדולה שטפה את פניה. היא החלה לדבר ולקרוא בקול רם. הרבה אנשים החלו להאסף מסביב, והמולה רבה, מלאה את ה"חצר".
"וונט נם?"
"לא תודה" סירבתי בנימום. מי יודע מה זה ה"נם" הזה שהיא מציעה לי.
"טמבל, היא שואלת איך קוראים לך! זיס עודד"
דולי הציגה אותי במה שנשמע כתערובת של אנגלית, עברית ושפה בלתי-מובנת.
"לודל"
"ע-ו-ד-ד" הדגשתי את הברות שמי, כמו לילדים מפגרים
"לודל"
"אוקי שיהיה לודל" תהרוג אותי למה דלת באמצע זה יותר קל, מאשר דלת בסוף המילה, אולי זה מזכיר להם שם בשפתם.
חשבתי שהמדובר במשפחה קטנה, שני ילדים אימא ואבא, אבל מסתבר שכולם שם, כמו משפחה אחת. כולם בני דודים ואחים והשד יודע מה. לא הצלחתי לקלוט אף שם.
"אי מלחליחבררקקי"
האישה הציגה את עצמה והכי קרוב שהצלחתי לבטא את שמה היה מירי. עשה רושם שלא הפריעה לה שעיברתתי את שמה. אם אני לודל, היא יכולה להיות מירי.
גם לילדים ולבעל מצאתי שמות בעברית, והם מאד נהנו מהקטע. לגדול קראתי דן ולקטן שי, שמות שנשמעו קצת דומים למה שהם אמרו. לבעל לא מצאתי שם ולא היה שום סיכוי שאצליח לבטא את שמו, אז פשוט קראתי לו יוסי. שמחתי על הפתיחות שלהם לקבל ממני שמות. עשה רושם, שהם כל-כך נהנים, מהשמות שנתתי להם, שהם משתמשים בהם בעצמם. הם בהחלט יודעים לתת לך הרגשה של בית, איזה ארוח.
לאט לאט התפזרו כל השכנים ונשארנו רק שישתנו. האימא לא הפסיקה להגיד לי להרגיש נוח, ולבוא ,מתי שרק מתחשק לי, שהיא עכשיו אימא שלי, ואני הבן שלה. איזה משפחה מדהימה. ממש הרגשתי בן בית מהרגע הראשון. כל-כך הרבה חום ואהבה. אין כל צורך בשפה מדוברת, כאשר הלב פתוח.
היא הביאה כל מיני מאכלים בלתי מזוהים ואורז שנראה דביק וגושי.
"בבקשה אכול טעים הרבה טוב," אמרה בשפה מעורבבת במילים לא מזוהות.
טעמתי מהאורז שהיה נפלא למרות מראהו הצמיגי. משאר הדברים מאד חששתי לטעום.
"בקשה בקשה אוכל טוב הרבה," עודדה אותי בחיוך.
בזהירות שמתי מעט מהרוטב על האורז. התלבטתי אם לנסות את הגושים הצפים ברוטב, אבל העינים והמחושים, שניבטו אלי מתוך הכלים, שכנעו אותי להסתפק ברטבים, לפחות בינתים, עד שאפתח חסינות, נפשית, ופיסית.
טעמתי את האורז עם הרוטב וכמעט שנחנקתי. כולי הפכתי אדום סגול והתחלתי להשתנק ולהשתעל. כולם רעמו בצחוק והביאו לי מים. זה היה חריף, שלא טעמתי מימי. אני אוכל סחוג בכפיות, אבל לחריפות הזו, לא היתי רגיל. התחלתי לנזול מכל החורים ולהזיע בכמויות מביכות. גמעתי כמויות אדירות של מים.
לאט, לאט, התרגלתי, או שהלשון, והפה שלי, נצרבו לגמרי, ולא חשתי בבעירה. אט, אט, התחלתי להרגיש, בטעם הנפלא. מעבר לחריפות, היה טעם עדין, שלא ידעתי את מקורו. היתי מתאר את זה, חמצמץ-מתקתק, באין מילה יותר מדויקת. תערובת של תבלינים, וצמחי-תיבול, שלא הכרתי.
לקינוח, הם הגישו, כל מיני ממתקים מוזרים, ותה.
איזה כיף. איזה אושר עילאי, אני כל-כך אוהב את כולם. אני מתחיל להשמע כמוהם, אולי גם אני נשמתי, מהפטריה המשכרת, בלי לשים לב.
ישבנו שעה ארוכה, מפטפטים מקשקשים ובעיקר צוחקים. כל-אחד, כנראה צחק ממשהו אחר, אבל האוירה היתה נהדרת. לבסוף הגיעה הזמן להפרד. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, ממש כאילו הינו משפחה אמיתית. בעצם מההורים שלי אני אף פעם לא נפרד בנשיקות.
הלכנו חזרה. בדרכנו לקומונה, מרחק מספר בנינים, שמענו לפתע צרחות איומות, מיהרנו לקומונה לראות מה קרה.
צרחות הסטריות.
נכנסנו וראינו את שירי עומדת, וצורחת מלא גרונה בהסטריה. מאיר ניסה לאחוז בה ולהרגיעה. לנסות ולהבין מה קרה. הצעקות הפכו לבכי, ואט, אט, גם הוא שכך.
"מה קרה?" שאלתי.
"זה פיג`ויה!" הצרחות התחדשו ביתר שאת, והסטריה מחודשת, אחזה אותה. היא החלה לזרוק חפצים לכיווני. מסתבר שהכלבה העלובה חשבה שחפציה של שירי הם מקום מתאים לעשות את צרכיה.
"לזרוק את הכלבה הזאת! זה או אני או היא!"
"שירי, תרגעי קודם בבקשה! את יודעת שפיג`ויה היא חברה שוות זכויות. קיבלנו אותה לחברות פה אחד! היתה לך הזדמנות להתנגד. עכשיו לא ניתן לזרוק אותה, אלא באמצעות רוב מוחלט, ואז עודד עלול לעזוב. על תכריחי אותנו לבחור בינך, לבינו." מאיר ניסה להרגיעה, מה שגרם רק לליבוי הלהבות.
"אתה לא תגיד לי להרגע! זה רק בגללך! מי שמע על כלבה חברת קומונה! אני אמרתי שחסר כוח-אדם, לא כוח-כלב. היא הרסה, את הנעליים הכי טובות שלי. אם זה יקרה עוד פעם אחת אני יהרוג אותה!"
אהרוג!
