חלומו של פפינו / או סיפורו של תבליט החומר
יודי מרטון - 28.08.2000
את התבליט ניתן לראות באתרי ב:
http://www.ymarton.com/id18.html
"או מה מסופר בשטח של 240/120 סנטימטרים, ובמשקל של 225 קילוגרם..."
" או פוליטיקלי קורקט צמחים וחיות "
And the dream is in my heart
סיפורי מתחיל בממלכה רחוקה מדימיוננו, באין זמן ידוע, בארצו של פפינו הגמד והרמוני הננס, ארץ הרמוניה הפורחת.
ביער עבות שענפי עציו גרדו ענני שמיים, המוקף ערבות המשתרעות מאופק לא ידוע עד לאופק שנושק אולי לעולמנו , חיו בצוותא ההרמוניים, אותם ננסים קטנים אשר מופקדים היו על הצמחים, והפפינים שהם גמדי החיות, שעליהם נאמר "לכל חי יש נפש גמד אשר יודע אותו, והוא כולו חיוכו...".
חיי היער והערבה התנהלו תמיד, וזו אינה אגדה כבעולמנו, בשיתוף פעולה מלא בין הצמחים והחיים, אלו נותנים ואלו לוקחים, וטורפים אין מקומם איתם, והמכלה והמזיק הוא רק בסיפורם.
פפינו התעורר משנתו על הדשא הלח, משפשף עיניו בטל של בוקר, וכולו חיוך אל העולם, מתח את גופו הגוץ והשמנמן וקרא בקולו העמוק והמתנגן "ח ו פ ז נ י . . ??" , וכאן יש מקום להפסיק את הסיפור ולהסביר לכם, חביבי :
הפפינים אשר על החיות, בדרך כלל היו חולשים כל אחד מהם, לא יותר מאשר על קבוצה של מספר פריטים קטן מאותו הסוג, כגון היעלים, והטיפול באותן חיות היה אישי. רוב הזמן החיות היו חופשיות חוץ משנדרשו לטיפול חינוך או אהבה, אותה דרשו ביתר שפע...
ההרמוניים טיפלו בכל הצומח ודאגו לגיזום, ניכוש, השקיה, דישון וכהנה והינה מטלות שכמובן שאחת מהן היתה שמירה על הצומח מפני ניצול לא יאות של החיים.
ברור שגם הגמדים וגם הננסים חיו בשיתוף פעולה נוח והרמוני, עד אותו היום שאותו אני רוצה לעורר... ( ויש בדברי הימים כאלה שירצו להתעלם מכך - כי על שום מה הרמוניה ? )
ונחזור לסיפורנו, לפפינו שלנו היו את יעליו - חופזני, רצני, אהובני, קופצני ואף את חמקני ( וזה כבר סיפור אחר ארוך ודי מכתת רגלים ), חופזני הצעיר שביניהם היה שובב, ולא כל כך שש לרבוץ ולשמוע הסברים ארוכים מדי על "מה שאסור אסור ומה שמותר מותר רק אם הוא לא אסור" שפפינו נסה להלעיט אותו.
"ח ו פ ז נ י . . ??" קרא שוב, אייכה ? שוב פרח על כנפי רוחו החפוז הזה ? קם וסידר את כפתוריו הזהובים במעילו הסרוג, רכס את חגורתו המפוארת על בטנו המפוטמת, חבש מצנפתו, ולא לפני שהבריח מתוכה איזה נמנמן עצלן וחרפן, והחל בריצה קלה לכיוון היער בהמשיכו להתבונן סביבו בדאגה ולזעוק בקולו ליעל ( ועל שום מה ? תשאלו , הרי בהרמוניה מה כבר יכול לקרות ? אבל ... ).
וזה כמובן עיקר סיפורנו, שובבותו של חופזני, שלא רצה כל כך לשמוע את אשר נאמר לו, רוח נעוריו פרחה בו מדי, ואת הצריך הוא לא כל כך אווה.
הרמוני הננס היה מופתע עד למאוד כשחש מרחוק את שיח הערבה קורא לעזרה, עזרה ? בחייו הארוכים לא חווה הרגשה מוזרה שכזו, מצוקה ? בוא אמר לבנו הצעיר, הרמוני ג'וניור, נזדרז ונחוש אל קצה היער לראות את אשר קרה.
הם החישו צעדיהם, עברו נחלים אגמים עמקים וגאיות, ( טוב זה רק בסיפורים, קצת הגזמתי ) ומרחוק ראו מחזה מביש ומזעזע ( מילה שהשימוש בה כמעט היה בלתי אפשרי בעולמם ), עומד לו שם על שתי רגליו האחוריות יעל, ונשען על השיח הדווי ומכרסם בשיניו את קליפתו, עור חייו של צמח הערבה, ואוי לאותה בושה, כי אותו חצוף ששעה וראה אותם ממשיך במלאכתו הבזויה כאילו מעשיו כהלכה.
"מה אתה עושה ?!" זעק ההרמוני, "ולמה?" הוסיף בפליאה ? "כי אני רעב !" אמר בפשטות חופזני, "רעב? ומה עם פירות עלים ועשבים ומה שמותר לך ?" הקשה הרמוני, "ובקיצור מה קרה לך ?".
"פפינו לא אמר לי שאסור, הוא אמר לי רק מה שמותר" התחכם אותו מזיק, "אז למה לא עשית רק מה שמותר ?" שאל הרמוני והזיז את היעל מהשיח האומלל, "כי כי כי כי ..." גמגם "זה היה טעים ?" התמם היעל.
פניו האדומים של הרמוני לא הסתירו את רוגזו, "אין זה מתפקידי לחנך אותך, ואין זה רצוני, אבל אני אקשור אותך לשיח עד לבואו של גמדך, לבל תזיק שוב, ואפקיד את בני לשמור עליך ולטפל בשיח האומלל", אמר בצער, תוך כדי ליטוף ראש הסורר, לחש מספר מילים באזנו של בנו להנחותו, ולאחר מכן שם פעמיו בצעד נמרץ וזריז אל תוך היער, כי סדר קורה והפרתו לא בהרמוניה ( או בקיצור אין דבר כזה ).
הרמוני ג'וניור שאב מעט מים מהנחל הסמוך, השקה את שיח הערבה הפצוע, ואת היעל האומלל, גזם את ענפי השיח הנזוקים, תוך שהוא מהמהם זמזום מרגיע ומרפא , תכונה שאוהבי הצמחים בכל העולם נחנו בה, אף בעולמנו ( ויש אומרים שאף אני ).
ידידנו השובב, חופזני, שכב קשור ומיואש וכי מה רוצים ממנו, איזה שיח ( ועדיין חשב שהוא היה טעים להפליא ) ואיזה ננס קטן שכזה, הוא שבחייו לא היה קשור, תמיד חפשי ומאושר, נכון הוא לא כל כך הקשיב לפפינו כאשר הנחה אותו בשיעוריו, אבל ענין כזה גדול ? מאוכל ?
"כואב לו, כואב לו מאוד" אמר ההרמוני, "אתה נע ונד בכל מקום וחי ממה שמזדמן לך, והבחירה היא שלך" הוסיף, "אבל העצים והשיחים יונקים מהאדמה את לשדם ואוגרים את חייהם מהשמש, משוש נפשם, ונותנים לנו, החיים, מיצירתם בלבד פירות עלים ופרחים, ואין הם יכולים לנוס ולהתגונן מהמזיקים להם". ( וזהו קטע מאוד פוליטיקלי קורקט, הלא תחשבו כך ?)
עצוב היה חופזני כשהבין, מה שמותר מותר ואסור הוא לא המותר, פניו היו כבושים בקרקע כששמע את קולו המרגיע של פפינו שהגיע, "הבנת" אני מרגיש אמר, "אכן כן" ענה היעל בקול שפל "אכן כן".
פפינו שחרר את היעל מכבליו, חיבקו ונישקו, ליטף את שיח הערבה. ואמר ליעל "בוא עימי שובב". "הי" קרא הרמוני ג'וניור "לאן אתם הולכים ? אבי אמר לי להשגיח עליו עד שיחכים ממעשיו", "הוא מבין" אמר פפינו בשקט, "נכון חופזני ?" אמר וחייך.
"עלה עלי ורכב, ואל תדאג, נרוץ לבשר לאביך שאכן זה כך" צהל בשמחה חופזני המשוחרר ( שם חדש ניתן לו חכמולוגי, כך ספרו לי ) .
ובחזית מוביל פפינו ובידיו חבלים ללא קשרים, יעל מאושר משוחרר מחוכם וקורן, ועליו כולו חיוכים הרמוני ג'וניור.
( וזהו תאור התבליט כפי שהבנתם יקירי ) וסיפורנו כמעט תם כי באה ישועה להרמוניה, כי עולם לא הולך ונעלם, ומילה מושלמת אחת ככל שמסתייגים ממנה בספקנות של בגרותנו היא אכן לא יציבה אפילו באגדות...
ובכל זאת גם שהסדר בהרמוניה משתבש, בעזרת אהבה ורצון נכון, שהם היציבות של הטוב, אפשר לסדר את ההרמוניה של הלא יציב, באהבה ...
וחלום על שום מה ידידי ? כי אין דעתנו יכולה לחוות היום חלום שיתגשם, ופפינו ה"הורה הזעיר" בתבליטי הוא המעשי האפשרי היחידי כרגע לחלומי.
התבליט והסיפור מוקדשים לאשתי היקרה שלומית שהמציאה את המילה הרמוניה.
