הגיע הזמן, הזמן בו תספר לעצמה את קורותיה. ממש כך. תרשום את כל שנצרב על לוח לבה, חרוט ברגשותיה. לכשתשלים את הסיפור תוכל להפוך עצמה למשקיפה על החיים האלו, חייה, תקרא, תחוש, תבין מזוית אחרת. לכל הפחות תנסה להבין. אולי תצליח. הגיע הזמן.
במבט לאחור, על גבם הכפוף של שנים נמוגות בטבעיות צובטת, מקננת מחשבה, מגששת במרחבי הזכרון העמום, דולה פרטים קטנים, מאירה פינות אפלות, מתאספת לידיעה אחת, ברורה ומובנת כעת, תמיד היה בה רעב. רעב מכרסם, תאב, כוריד פועם, מתרחב ומתכווץ, עדיין לא בא לכדי שובעה, שולח זרועות רכות מבלי דעת, מגששות, מבקש מזור לנשמתה, רעב לאהבה.
ההבנה מגיעה ומתגלה לפרקים, נותנת שם לתחושות שחוותה כל חייה, מבהירה. אינה פותרת מצוקותיה, תהיותיה, כאביה, חושפת חלק אחר חלק בהכרה, מבקשת להחיל את עצמה.
מניחה כי בעת שהגיחה אל העולם, כדרך ילודים, צרחה. צרחה ראשונית המכילה בתוכה כאב על עקירה מתוך הבית החם, העוטף. ואולי היתה ידיעה מוקדמת על יציאה לדרך חתחתים, דרך חיים וכאב, אולי זו מהות הצרחה. וכבר התינוקת הפכה לילדה. ילדה קטנה מתקיימת בלא דעת ומיכל זכרונותיה, הולך ומתרחב, כדרך בן-אדם.
וגם היום, שנים רבות כל כך אחרי, עדיין הינה אותה ילדה קטנה, בגוף שגדל והתרחב, הנשמה עדיין מכווצת, תוהה. שאלות נותרו ללא מענה, והיא, עדיין רעבה.
צבעם האפור של קירות הבית הראשון שהכירה עדיין צרובים במוחה. כבר אז ניטע הצבע האפור בזכרונה. כבר אז תפס אחיזה בעכירותו, צובע עוד ועוד זכרונות בצבעה האפור של המרירות והציפיה שלא באה על סיפוקה.
רחוב פדויים פינת קהילת עדן. גרם מדרגות תלול, תמוך מעקות, גופו אבן אפורה וגסה הוביל לדלת הבית בקומה השניה. לעולם תזכור את גרם המדרגות שממנו נפל והתגלגל אחיה התינוק, נפגם. הדירה זעירה. חדר אחד קטן, מטבח זעיר ומרפסת קטנטנה מחברת ביניהם, צופה לרחוב, גגות שטוחים ושחורים לפניה. למטה, בחצר הערבית שכנו מקלחת ולצידה בית השימוש, בור מפחיד באדמה. משותפים לכל השכנים. אמא רחצה את הילדים בבית. מכופפת ברכיה מתיישבת באויר אל מול פרימוס נחושת מוזהב, אוחזת בידית עגולה שקציה מוט דק וקצר, מושכת ומחזירה, אחר מקרבת גפרור בוער לראשו עטור הפתיליה ומדליקה. אש אוחזת בבד ובן רגע מתעגלת הלהבה לאור כחלחל, לשונותיה מתנודדות קלות, פוצחת בשריקה חרישית, אך חזקה וברורה, כשריקתה של רוח סוערה. אמא מניחה את הדוד האפור הגדול על פני הפרימוס, ממלאה מים מן הברז לתוך הסיר, יוצקת לדוד ושוב ושוב עד שפתו. ובינתיים פונה אל הפיילה שצפים שוקעים בה כבסים, לוחצת ומוחצת ומשפשפת, עד שיתחילו לעלות אדים חמימים מן המים בדוד, אז תפסיק ותחזור, טובלת אצבעה וכשנשבע רצונה תפשיט ותרטיב את גופם הקטן, אחר תטבול את הליפה במים ובידה האחרת תעסה לתוכה ריבוע גדול וחום, סבון 'רות', תשפשף עורם עד שיאדים, רק אז תנוח דעתה.
הילדה הקטנה שבה זוכרת גם זוכרת, במיוחד אוצרת את קולו המחמם של הפרימוס.
מפליא מה רבים הזכרונות מגיל כה צעיר. בכל פעם שנזכרת ומזכירה בקול, אמא מתפלאה, כמעט נפעמת, "איך את זוכרת? את בטוחה שאת לא ממציאה? שואלת. "ממציאה?" היא חוזרת בתהיה.
כל כך הרבה זכרונות. כל כך הרבה שאלות. מה יש בו, שדווקא לקולו של הפרימוס מתגעגע לבה. האם החום שאצרה בלבה כסמל? האם יש ערך לכל זכרון וזכרון ולו הקטנטן שביניהם? היא חושבת שאולי כן, שאחרת מדוע כל כך הרבה זכרונות מוקדמים נשמרו, ודווקא אלה שרצתה לזכור נשכחו. ואולי נותרו הזכרונות הללו כתזכורת, כסימנים, כאבני דרך. אולי לבסוף תבין.
