הכל קרס ביום אחד. בשעה 12:00.
עוד בתחילתה של השנה האזרחית החדשה הם חגגו כמשפחה גדולה וסך הכל מאושרת. טוב, נו ברור, למי אין בעיות. הסיגריות והשיעול שלה, הבריאות שלו. דירה קטנה כל כך שאין מקום כמעט לארח את הנכד החמוד והפיקח שבתם היפה והפרודה הייתה מקפיצה להם מדי שבוע. אבל תמיד היה מקום גם עבורו וגם עבור בנם המתבגר זה עתה כבר 30 שנה תקוע להם בין הרגליים ועדיין לא מוצא לנכון לצאת מהבית. האח הבכור במשפחה היה הרבה יותר קשור להוריו כנראה מאשר אחותו הדוגמנית. ואז היו המפגשים הקצרים בין כל הריצות כאשר המשפחה הייתה נאספת בבית. הצחוק של הנכד, העקיצות בין האחים, הריח החמצמץ של הקציצות הביבתיות וערימות הכלים בכיור. היא הייתה די חלשה באופי, כזאת אישה נשית, אישה רכה, אישה שצריכים להגן עליה, אחת שלא תחזיק מעמד לבד וצריכה את עזרתם של הסובבים, אחת שרוצים לעזור לה. הוא בעל המשפחה, מצחיק ומשכיל, יושב לו בראש השולחן וצוחק מהשיחות והבדיחות של משפחתו, נהנה מהאי סדר התמידי בביתו, הריחות של האוכל הביתי, העשן של הסיגריות, הצעקות והצחוקים. החיים לא היו קלים, אבל היו מאושרים בדיוק כפי שהחיים יכולים להיות.
ואז ביום חורפי אחד בתחילת ינואר השנה חיי המשפחה נהרסו. ברגע אחד נהפך הסדר הלחוץ והעסוק בבית לשקט כבד וייאוש אינסופי. הבת הדוגמנית הקפיצה את הנכד ללילה אחד בסוף שבוע ויצאה לבילוי. ולא חזרה כי ליבה נעצר. פשוטו כמשמעו, ליבה הפסיק לפעום. על פי הסיכום הרפואי: התעייף.ילדה צעירה ובריאה, ספורטאית ומלאת חיים לא שרדה כי ליבה התעייף לחיות. ונדם. בנה בן 6 שאימו הייתה בשבילו כל עולמו נשאר לבד. כל העולם בא לעזרו. המשפחה והחברים, אביו ומשפחתו, שכנים וחברי חברים. האם יכל זה להחזיר את החיים שלהם התרגל בכמה שנים בודדות של חייו?... בסופו של דבר אביו לחק אותו אליו אך מסיבה כלשהי לא הסתדרו הדברים וכמעט ולא ניתנה להם האפשרות לראות את נכדם.
הוא האשים את עצמו שהיא כביכול לקחה את תורו אל העולם הבא. הוא זה שהיה צריך ללכת ראשון. בריאותו רפה לעומת בתו המתאמנת מלאת החיים, גילו מתקדם משלה. ובכלל, אין דבר טבעי פחות מהורים הקוברים את ילדיהם... היא כל יום נסעה לבית הקברות לבקר את בתה. בכל מזג אויר, בכל מצב בריאותי, בכל יום ויום. ובכתה. בכל לילה. בנם השתנה. זו הייתה אחותו הקטנה, אחותו החוצפנית, האחות היחידה שהייתה לו בחיים. הוא זה שנסע לזהותה כאשר נודע להם. הוא זה ששמר בתוכו את כל מה שעבר עליו, צבר בליבו עצב וכאב, המשך להחזיק את משפחתו שומר עמוק בפנים את רגשותיו – לא היה להם זמן ומקום מבחינתו. ניסה להמשיך לחיות, לעזור להוריו, לאחר כל השנים של מקום שני לעומת אחותו המצליחנית הפל להיות הבן היחיד, התקווה והעזרה, העתיד היחיד של המשפחה.
לפני יומיים הלב שלו נשבר. העצב והייאוש שבאובדן הבת הנסיכה עשו את שלהם. הוא קיבל שבץ ונכנס לתרדמת. והיום בשעה 12:00 קיבלה אשתו את הבשורה.
האושר שאנו חיים בו. הרגעים היפים. ההומר והעוקצנות באנדרלמוסיה של החגיגות המשפחתיות. הצפיפות והאי נוחות שבאסיפות המעטות. ולפעמים חוסר רצון להגיע, להשתתף: כמו אפשר?! שוב?! אולי בפעם אחרת... ואם לא תהיה פעם אחרת? ואם תצטרכו אחר כך עד סוף חייכם לכאוב את האי הסכמה להיפגש, אי נוכחות, פספוס של אירוע, זלזול בחגיגה, דחייה של ביקור. אולי לבקש לחלום ולהתנצל שם, בחלום, על שלא הייתם שם כשהם היו צריכים אותנו. ניתוק הקשר, ריחוק בגלל הזמן, המרחק הגיאוגרפי, אילוצים אחרים. אל תתנו להם להרוס את היקר ביותר הניתן לנו בחיינו. את האפשרות להחליט ולעשות, לסלוח ולהתנצל, להתקרב ולהרגיש. להרגיש את האושר שניתן לנו מעצם העובדה שיש לנו את הבחירה לעשות את המעשה הנכון, את השיחה הנכונה ואת האמצעים לזה – מפגש משפחתי או חברי, נשיקה או חיבוק, שיחת טלפון, מייל לבבי, ביקור מפתיע, מתנה קטנה מלב ללב. לנצל את האושר ולמצות אותו כדי לא לכאוב אחר כך על השניות שבזבזנו בהמתנה למשהו טוב יותר...
