הוא התאבד. לא אביו.

חשב, המוות מרפא את הפצעים הפעורים.
הכאבים נגנזים, כשחושך, ואורות כבים.
בריחה מהאמת, שלפעמים אף מכאיבה
חצי מקל שבור, כגוף נטול נשמה.
נטול כל רגש, מודעות של אפר, עפר.
לב כמו מאבן, והרגש הוא אכזר.

לחזור למציאות, שמאיימת בכל שעל.
למרירות האימתנית שצועקת תשאר!
לנצל את החיים, שלא מובטחים לעד,
לחיות במלחמה תמידית, רק לא לוותר.

אדם זנוח, שרוע על רצפת רחוב סגור
אורות כחולים מאדימים, מזמזמים צליל ברור
שמכריז- הגיעה השעה! הוא החליט זאת במודע
מביטים למעלה, הבניין עומד כאילו כלום לא קרה.

למטה, בהלה, אנשים פחדנים בלבוש אמיץ
מקיפים את האסון, אדם כדמות להעריץ
התגבר על הפחד, התגבר על אנשים
חפן ראשו בשקט, לא יתעורר לעולמים.

לחזור למציאות, שמאיימת בכל שעל.
למרירות האימתנית שצועקת תשאר!
לנצל את החיים, שלא מובטחים לעד,
לחיות במלחמה תמידית, רק לא לוותר.

שלולית של דם, אחרי שבוע, מסרבת להעלם
שאריות של בכי ודמעה, נלחמות להתקיים
אדם כורע על הקבר, קורע החולצה
דומע ללא ערף, בחיפוש אחר תשובה.
חיפוש אחר אמת, לתרץ רגשי אשם.
הוא מתעורר כל בוקר, אך לא חי עוד לעולם.