שלום!
הסיפור המצ"ב נכתב לפניי כשלוש שנים, לאחר שהסתבר לכותבו שדופקים אותו קשות במשרד הביטחון, והיחידים שיכולים לתקן זאת הם פוליטיקאים בכירים. (דרגים נמוכים יותר לא יכולים).
אי-לכך נשלח סיפור זה אל שורה של פוליטיקאים בכירים, מהימין ומהשמאל מכל המפלגות. מהם שמכירים את כותבו ומהם שאינם מכירים. מהם שענו לכותב ומהם שלא ענו. אך התוצאה עד היום היא אחת, שום סיוע לא ניתן. אי-לכך החליט הכותב להפיצו בציבור, על-מנת ליצור לחץ ציבורי על הפוליטיקאים שישנו את החלטתם. והם יכולים לעשות זאת.
המטרה בשלב ראשון היא להגיע עם הסיפור לכל בית בישראל, שכל עם ישראל יקרא אותו וידע עליו. היות ובתקשורת הממוסדת לא נותנים לפרסמו, בחרתי בדרך ההפצה באינטרנט, וכן בשיטות של מפה לאוזן. אקווה שדרכיי הפצה אלו לא ניתן לחסום.
מה ביכולתך לעשות אם קראת את הסיפור וברצונך לעזור בהפצתו?
א. הפצה באינטרנט – שלח את הסיפור עם המלצות לקוראו, לכל חברייך ומכותבייך באינטרנט.
ב. תדפיסים – הכן או צלם תדפיסים של הסיפור וחלק אותם בין חברייך.
ג. מפה לאוזן – ספר את הסיפור לחברייך בעל-פה, והמלץ להם לקרוא אותו.
אודך מאד באם תקרא את הסיפור, ואם ייראה לך ותשתכנע בחשיבות העניין תסייע בהפצתו.
בתודה
גדי גולן
טלפון: 6915927 04
קיבוץ חולתה
ד.נ. גליל-עליון
מיקוד: 12110
קישור: הבלוג של גדי גולן - תפוז
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=811413
להלן רשימת הפוליטיקאים אליהם נשלח הסיפור:
מתן וילנאי ואהוד ברק, שהיו ידידים קרובים של הכותב עוד מהסדיר, ומכירים היטב את הסיפור עוד מאז. – ענו אך התחמקו מלעזור.
רן כהן שהוא בעברו צנחן וקיבוצניק. – לא ענה.
שאול מופז שר הביטחון לשעבר.– התחמק מלעזור.
אריק שרון – ענה פעמיים, אך לא עזר.
נשיא המדינה לשעבר משה קצב – ענה יפה, אך לא סייע במאום.
עוזי לנדאו – גר עם הכותב חודש וחצי בחדר אחד בקורס מפי"ם ומכירו היטב. – לא ענה.
ביבי נתניהו – לא ענה.
עמיר פרץ – דחה את כל פניותי.
סיפורו של גדי גולן חבר קיבוץ חולתה
שמי גדי גולן ואני חבר קיבוץ חולתה בגליל, ברצוני לספר לך בזה את סיפור חיי וכן לבקש את עזרתך.
אני בן וחבר קיבוץ חולתה מאז נולדתי. הורי היו ממייסדי הקיבוץ ומהאנשים הכי מרכזיים בו. לי שלושה אחים, כולנו התנדבנו בשירותנו הסדיר לסיירות ושירתנו בהן במיטב השרות. אחי הצעיר שרת בסיירת מטכ"ל ונהרג שם בתאונה מבצעית.
אני שרתתי בשירותי הסדיר בסיירת צנחנים, שם הצטיינתי ונשלחתי לקורס קצינים אותו סיימתי בהצטיינות. חזרתי כמ"מ ליחידה שם שרתתי בהצטיינות עד כדי כך, שעם תום שירותי הסדיר, רפול שהיה אז מפקד החטיבה הציע לי לחתום קבע ולשרת כמ"פ באחד הגדודים.
עם סיימי את השרות הסדיר הועברתי במילואים כמ"מ לסיירת של חטיבה 55'
אז בפיקודו של מוטה גור, בה שרתתי בכל תקופת המלחמות, מלחמת ששת-הימים, מלחמת-ההתשה ומלחמת יום-כיפור. נחשבתי ביחידה למפקד המוכשר ביותר, המקצועי ביותר והנועז ביותר. ובכל שלושת המלחמות שימשתי באופן קבוע כמ"מ-חוד. להצטיינותי, כשרוני ותעוזתי יצאו אז מוניטין ונחשבתי לאחד המפקדים הבולטים בקרב הצנחנים בני-דורי. מוטה גור, הכיר בכשרונותיי וביכולתי והציע לי ללכת לקורס מפ"ים. הלכתי לקורס אותו סיימתי כחניך מצטיין. בתרגיל האחרון של הקורס שימשתי כמג"ד, ובצניחה שנערכה בתרגיל נפצעתי קשה ברגלי. לאחר החלמתי מפציעתי, שלא החלמתי ממנה לגמרי עד היום. ביקשתי מהרופא הצבאי שיעלה לי את הפרופיל, על-מנת שאוכל לחזור ליחידה. הוא אכן עשה זאת וכך חזרתי ליחידה לתפקידי הקודם. במסגרת יחידה זו השתתפתי בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת-הימים, בכל הזירות במלחמת-ההתשה, ובקרבות ראש-הגשר על תעלת-סואץ במלחמת יום-כיפור. כאמור בכל מלחמות אלו שרתתי כמ"מ חוד.
עם סיום מלחמת ששת-הימים שקלתי את דרכי. החלטתי שזהו זמן שבו צריך לעשות למען המדינה. התלבטתי בין שתי אפשרויות, גיוס לצבא-קבע, או הליכה להתיישבות בשטחים. היות והערכתי אז, שהצבא מספיק חזק ויסתדר גם בלעדי, בעוד ההתיישבות היתה בשפל ניכר, החלטתי ללכת להתיישבות. ואכן מיד לאחר המלחמה, התחלתי לעבור בקיבוצים בגליל ובארץ לארגן חבר'ה להתיישבות בגולן. ואכן שלושה שבועות לאחר המלחמה נמניתי אל מקימי מרום-גולן, שהיה הישוב הראשון בגולן ובשטחים בכלל. תפקידי במסגרת הקיבוץ היה אחראי על גיוס אנשים אליו. ביצעתי את התפקיד בכשרון ומספר תושבי הקיבוץ אכן גדל במהירות-שיא.
במלחמת-ההתשה נבחרתי כמזכיר הקיבוץ. במסגרת תפקידי זה עסקתי בנוסף לעשייה בקיבוץ, גם בפעולה למען ההתיישבות בגולן בפרט ובשטחים בכלל. אי לכך נמניתי אל מקימי וועד יישובי הגולן הראשון. וכן יחד עם חנן פורת והרב לווינגר, הקמנו את וועד יישובי השטחים הראשון. כן פעלתי רבות למען ההתיישבות בתנועת הקיבוץ המאוחד דאז. עקב פעולותי אלו הייתי בן-בית אצל כל שרי הממשלה דאז, בייחוד אצל ישראל גלילי שהיה יו"ר ועדת השרים להתיישבות, גולדה שהייתה ראש הממשלה ומשה דיין שהיה שר הביטחון.
עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים הייתי בקיבוץ ומיד לאחר פינויו דהרתי ליחידתי. שם נקבענו לשרת בזירה המצרית. עקבתי אחר פעולות המלחמה, הבנתי שלא הולך כמתוכנן. הבנתי שהם הרבה יותר חזקים ממה שחשבו. הערכתי שההגיון מחייב שאנו לא נפעל כמו בתוכניות הטרום-מלחמתיות קרי חציית התעלה, היות ולא נרוויח מכך דבר וסתם ייפלו חיילים חינם. הערכתי שהיות והם לא יכלו לסכן את הארץ ולנו אין כל טעם בחציית התעלה, הצבאות יישבו זה מול זה מספר חודשים, עד שייחתם הסכם הפסקת-אש ובעקבותיו הסכם-שלום. להפתעתי הוחלט על חציית התעלה ויחידתי הייתה אמורה להיות היחידה הראשונה שתחצה בסירות-גומי את התעלה. חשבתי שנטרפה דעתה של הממשלה עליה, או שהם מטומטמים או שהם לא מוסריים ומוכנים להרוג מאות חבר'ה בשביל לשמור על כיסאם. לדעתי חציית התעלה אז היתה איוולת מהמעלה הראשונה, ואכן המציאות הוכיחה שאבדנו סתם אלף חבר'ה על קרבות שהיו חסרי כל-ערך, שהתוצאה בסיומם היתה אחת, פינוי כל סיני ושלום עם מצרים. דבר שיכולנו להגיע אליו גם בלי חציית התעלה וכל האבידות שהיו כרוכות בה.
מבחינה אישית, יחידתי היתה אמורה לחצות ראשונה את התעלה. באימונים שהיו לנו מספר שנים לפני-כן נאמר והודגש, שהיחידה שתחצה ראשונה תלך כולה. היות וכך ראיתי את הדברים שקלתי אם לערוק. לאחר התלבטות עם עצמי החלטתי שלא, למרות שהיו לי כל התנאים, פרופיל נמוך, שרות בהתנדבות וכו'. הסיבה להחלטתי היתה אחת - החיילים במחלקתי. אלו היו חברים ששירתנו יחד שתים עשרה שנים. אני הייתי היחידי במחלקה ששמר על מקצוענות. וידעתי שהסיכוי היחידי של החבר'ה שמישהו מהם יצא חי הוא שאני אשאר. וידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות בידיעה שמישהו מחבריי לא ניצל מפני שאני ערקתי. החלטתי ללכת לקרב מתוך הערכה שאני הולך למוות בטוח. בסופו של דבר לא אנו חצינו ראשונים את התעלה. זה ניתן ליחידה אחרת שעברה את התעלה כולה בשלום. לנו היו שבועיים קשים של קרבות מרים ביותר, שאני כל הזמן הערכתי שהם מיותרים. מילאתי את כל המשימות, אך מעבר לכל הקפדתי כל הזמן לשמור מה יותר על חיי חיילי מחלקתי כי לא ידעתי כמה זמן השטות הזו תימשך. עם הגיע הפסקת האש, מתוך הערכה שאי-אפשר לדעת מה האידיוטים מלמעלה יעשו, החלטתי לערוק. אמרתי לעצמי שהחבר'ה כבר רכשו ניסיון וחזרו לרמה מקצועית טובה ואינם צריכים אותי יותר, וחוץ מזה יש גבול למה שעושים בשביל חברים. לפני פעולה קיצונית כמו עריקה, החלטתי לנסות דרך יותר אלגנטית. פניתי למח"ט אמרתי לו שאני איש חשוב ומרכזי במרום-גולן שזהו היום ישוב של פליטים, ויש חשיבות עליונה לכך שאחזור לשם. הוא העלה את בקשתי למעלה, ואכן למחרת קיבל תשובה שכל תושבי הגולן משוחררים מיחידותיהם, כך שיכולתי לצאת בצורה מוסכמת.
עם הגיעי למרום-גולן התרכזתי בשני נושאים. הנושא הראשון, ארגון ההגנה במקום. הישוב היה ישוב פרזות והיה צורך לערכו להגנה בהתאם להתפתחויות. ואכן זאת עשיתי במשך חודשיים. הנושא השני, הורדת פרופיל. ידעתי שעכשיו יתחילו בגיוס חובה של כל מי שמתחמק, וידעתי שאני לא מוכן יותר ללכת למלחמות כשבראש המדינה יושבים מי שיושבים. ואכן הפרופיל הורד לי ל 45, שזהו פרופיל שאינו מאפשר להחזיר אותי לצנחנים.
במשק סיימתי את ארגון ההגנה של הישוב והחלטתי ללכת ללמוד. השיקול היה שאת מה שיכולתי לעשות למען המדינה ביוזמה ובחידושים בהתיישבות מיציתי. ועכשיו עלי ללכת לשנים ארוכות של לימודים ואולי אף עסקנות פוליטית, על-מנת להכין עצמי לפעילות תורמת בתחומים אחרים. במשק התנגדו ליציאתי ללימודים כי פחדו ורצו שאמשיך לעסוק בהגנת הישוב. אמרתי להם שבתקופה שהייתי מזכיר שהיתה קשה לאין-ערוך מבחינה ביטחונית, עודדתי ועזרתי לחברים לצאת ללמוד, ועכשיו הגיע תורי ואין שום זכות להפריע לי. הם לא קבלו זאת ויצאתי על-אף התנגדותם. לאשתי הבהרתי את תוכניותיי, אמרתי לה שמעכשיו היא קובעת היכן המשפחה תגור לא אני. ושמבחינת התוכניות שלי היא לא חייבת לגור במרום-גולן, לי חשוב רק שנגור בקיבוץ, איזה קיבוץ זה פתוח להחלטתה. ואכן כעבור שנה-שנתיים היא החליטה לעבור לחולתה. את עזיבתנו קיבלו במרום-גולן קשה וניצלו את תמימותי בחיים אז ורימו אותי בדמי העזיבה תוך שהם משלמים לי 10% ממה שהגיע לי. דבר שגיליתי רק אחרי הרבה שנים וזאת למרות שהם ידעו שאני יוצא חסר-כל החוצה ללימודים.
אני למדתי בירושלים והצטיינתי מאד בלימודים. בשנתיים הראשונות הייתי מהבולטים בחוג וכן ברשימת הדיקן. אולם בשנה שבה אשתי עברה לחולתה, לפתע חל שינוי קיצוני בכל ציוניי. מציונים מצוינים קיבלתי ציונים בינוניים וזאת בכל הקורסים בלי יוצא מן הכלל. הערכתי שמפני שירדתי מהגולן החליטו מלמעלה לדפוק אותי. אמרתי לעצמי שבארץ כזו איני רוצה לחיות והחלטתי להגר לארצות-הברית.
לפני ההגירה החלטתי לחזור קצת אל משפחתי. חזרתי. שם הסתבר לי שאשתי רוצה שנעבור לקריית-שמונה. כן הופניתי לטיפול פסיכיאטרי, שבו נאמר לי שנפגעתי במלחמת יום-כיפור מהלם-קרב. חשבתי שאלו שטויות ועברתי עם אשתי לקריית שמונה. שם עבדתי במספר עבודות שמכולן פוטרתי ונשארתי מובטל. הערכתי שהסיבה היא אותה סיבה שבציונים עם האוניברסיטה, פשוט דופקים אותי מלמעלה. בשלב מסוים החלו לדבר איתי על אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי. הערכתי שרוצים לעשות לי שטיפת-מוח, להשכיח ממני את אשתי וילדי וכל מה שהיה לי בחיים ולשתול אותי מחדש בגולן בתור סמל. היות וכל מה שנשאר לי בחיים היו הזיכרונות מאשתי ומילדיי, החלטתי לברוח מהארץ. היות והערכתי שבנסיעה מהארץ בדרך רגילה, השב"כ בשליחות הממשלה יהרוג אותי. החלטתי לחצות את הגבול לארץ שכנה ומשם תוך שיחוד איזה קברניט של אוניה בזהב ודולרים אפליג אתו לאירופה. ובאמת רכשתי לי זהב ודולרים ועברתי את הגבול לעקבה. שם תפסו אותי הירדנים, ישבתי שלושה חודשים בכלא בעמאן והוחזרתי לארץ. כאן לאחר תקופה קצרה בבית-סוהר הופניתי ל"גהה". שם שהיתי שלוש פעמים במשך תקופה של שנתיים ולאחר-מכן חזרתי לחולתה, כשבזמן זה אשתי התגרשה ממני.
החלטתי לשקם את עצמי. פניתי אל משרד הביטחון שיכירו בפגיעתי כפגיעת הלם-קרב ממלחמת יום-כיפור, דבר אותו טענו גם הדוחו"ת מ"גהה". בשתי ועדות רפואיות נדחיתי. הלכתי למשפט וגם שם נדחיתי. פניתי בערעור אל בית המשפט המחוזי ושם לאחר טיפול של עשר שנים הוצע לי ללכת לפשרה. שחצי מנכותי תוכר כנכות צהלית כהחמרה עקב שירות, וחצייה האחר יוכר כנכות מלידה. בלית ברירה ומתוך הערכה שללא סיכום זה אני עלול להישאר בלא כלום, הסכמתי לפשרה.
במקביל ניסיתי לשקם את עצמי בעבודה ובלימודים. סיימתי תואר ראשון ושני בכלכלה בטכניון, ובעבודה התמחיתי במחשבים. נהייתי למומחה מהמעלה הראשונה בתחום. עבדתי במספר מקומות הן באזור והן בתל-אביב. בכל המקומות חזר אותו סיפור. הייתי בעל המקצוע הטוב ביותר ובכמה דרגות מעל האחרים, ביצעתי את העבודות המסובכות והמורכבות ביותר, בכל מקום חוללתי מהפיכות בביצועי היחידה, אך יחד עם זאת מבחינת שכר וקידום, ניתן לי הכי מעט מכל העובדים. משראיתי שהשיטה חוזרת על עצמה בכל מקומות העבודה, הבנתי שבארץ אני שרוף אין לי שום סיכוי. עמדו לפני שתי אפשרויות, להגר לחו"ל למקום שאין יודעים את עברי ולהמשיך בקריירה, או לחזור לחולתה מתוך ידיעה ששם אחשב למשוגע, לא אקבל שום תפקיד אחראי, אנטוש את כל הקריירה שבניתי ואהיה משוגע בקיבוץ עד סוף ימי.
בדקתי את אפשרות ההגירה לחו"ל, הסתבר שעבורי אפשרות זו אינה מעשית. בכל ארץ שאתה מבקש לקבל אליה רשיון-עבודה או ויזה, שואלים אם היית בבית-חולים פסיכיאטרי. אם אגיד את האמת, הרי שלא אקבל ויזה. אם אשקר, הרי שאני מקבל כטיפול כל חודש זריקה פסיכיאטרית, אותה אצטרך לקבל גם בחו"ל, ואז ממילא ידעו על עברי ולא אוכל לשקר ויסלקו אותי מכל מקום. בלית ברירה חזרתי לחולתה. שם עבדתי מספר שנים בעבודה הכי פשוטה שאפשר, אריזת נעליים במפעל. עם התקדמות ההפרטה במשק, החלו לטפס עליי. טענו שאיני עובד. בשלב מסוים הקפיאו לי את התקציב בקיבוץ. פניתי אל אגף השיקום בבקשת עזרה, ובמקביל פניתי אל מוטה גור שהיה מפקדי והכירני וכן היה אלוף פיקוד הצפון בעת עשייתי בגולן והכירני גם משם, ולשניהם סיפרתי על המצב. בתשובה נציג אגף השיקום החל לטפל בי. הציע שאגף השיקום יכיר בי ככשר לעבודה רק לחצי יום, וייתן לי חצי משכורת, המשק ואני נחתום חוזה, שבו יוסכם שאני מעביר למשק חצי משכורת זו, בתמורה המשק ייתן לי תקציב, ויסכים שהתגמול הרגיל שאני מקבל ממשרד הביטחון, אותו מקבל כל נכה צה"ל גם כזה שעובד, יישאר בידי. הסכמתי לכך ופתחתי במו"מ עם המשק לחתימת חוזה, כשתנאיי היו שאקבל מהמשק את כל השירותים שמקבל כל חבר, ללא כל קשר לגובה המשכורת שאקבל ממשרד הביטחון. המו"מ נמשך כשנה וחצי, כשהמשק מסרב לחתום אתי חוזה. פניתי אל אגף השיקום שישלמו לי את המשכורת בלי הסכם עם המשק ואחיה לבד. אולם הם לא הסכימו, אמרו שישלמו לי רק אם ייחתם חוזה עם המשק. לבסוף נחתם חוזה והם החלו לשלם. החוזה נמשך מספר שנים בהן העברתי בסדירות את התשלומים למשק, עד שהסתבר לי שהמשק לא עומד בתנאי החוזה ומקפח אותי בזכויות לעומת החברים האחרים. בתגובה הפסקתי להעביר את חצי המשכורת למשק. בתגובה המשק הפסיק לי את התקציב. פניתי שוב אל אגף השיקום, אמרתי שעכשיו איני עובד כלל ואיני מקבל שום משכורת מהמשק וביקשתי לקבל משכורת מלאה ממשרד הביטחון. החל טיפול שנמשך שוב כשנתיים, כשבמרוצתו נאלצתי לשגר עשרות מכתבים אל ראש אגף השיקום, עברתי בדיקות אצל פסיכיאטור, ורק לאחר שפניתי אל אהוד ברק שהיה אז שר הביטחון, הכיר את עברי ואת המקרה שלי, וכן פיקד על אחי שנהרג בסיירת-מטכ"ל, העניין אושר והתחלתי לקבל משכורת צנועה מאד. ומאז איני עובד כלל וחי ממשכורת זו.
בינתיים המשק התקדם מאד בהפרטה. חברים שנופלים ממני הרבה בכישוריהם ובהשכלתם מקבלים משכורות עתק. ואני נאלץ לחיות ממשכורת דלה של משרד הביטחון. כן הסתבר לי שמשרד הביטחון דופק אותי במשכורת ומשלם לי משכורת נמוכה בהרבה מזו שמקבלים נכים במצבי. פניתי אל ראש אגף השיקום, ואכן עניין זה הסתדר ומשכורתי הוגדלה במשהו. יחד עם זאת מתוך מעורבות ולימוד סדרי אגף השיקום, הסתבר לי שאני דפוק קשות שם. העובדה שנכותי הנפשית מוכרת רק בחצייה כנכות צהלית, ובאגף השיקום מכירים בזכויות רק בהתאם לנכות הצהלית, פוגעת קשות בסיכויי להשתקם. לי נכות ברגל כתוצאה מהצניחה של 20% , שהיא מוכרת כולה כצהלית. ונכות נפשית של 50% שמוכרת רק בחצייה קרי 25% כנכות צהלית. כך שיש לי נכות כוללת של 60% ונכות צהלית מוכרת של 40% בלבד, זאת לפי שיטת חישוב הנכויות באגף השיקום. סידורי הנכויות באגף השיקום עשויים כך שבנכות של 60% יש לך המון זכויות, בעוד שבנכות של 40% זכויותיך אפסיות.
אביא לך כמה דוגמאות. בנכות צהלית של 60% תועלה לי המשכורת באורח משמעותי, כן אהיה זכאי לרכב ולהוצאות רכב, כן אם אנשא אשתי תהא זכאית עם פטירתי לזכויות של אלמנת צה"ל, וכן זכויות ותגמולים שונים בנושאים כמו, מענקים והלוואות לבנייה ועוד הרבה זכויות בהרבה תחומים. בקיצור בנכות של 60% אתה יכול להתקיים קיום מכובד. בנכות של 40% אתה חי בזבל.
פניתי בנושא זה אל כל מי שהייתי אתו בקשר כל השנים. ראשי אגף השיקום, אישי ציבור, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. הסברתי שלו הייתי נכה-נפש מלידה בעל נכות של 25% לא הייתי יכול לבצע את כל מה שבצעתי בצבא ובהתיישבות. אמרתי שיש תקדימים לפתרון בעיות כאלו. כשם שמשרד הביטחון ידע להעמיד כנגדי עורכי-דין ומחלקה משפטית על מנת לשלול ממני את זכויותיי. הוא יכול באותה מידה, כשהוא יודע במי ובמה המדובר, להודות שהוא טעה. ולתקן את הדברים. יש סידורים לכך, למשל ועדת "ל", ועדת החריגים של משרד הביטחון ועוד. לצערי אף-אחד עד היום, לא הסכים לטפל בנושא. כן פניתי לו. רפואית שיכירו בהחמרה של נכותי הנפשית, שאז אם תועלה נכותי הנפשית הכוללת, הרי שגם החצי מזה יעלה, ואז יוכל להשתפר במשהו מצבי. טיעוניי היו שבעת שנקבעה לי הנכות, סיימתי לימודי תואר שני בכלכלה בטכניון, וכן הייתי מומחה למחשבים מהמעלה הראשונה בתחום, ואילו היום פסיכיאטור קבע שאיני מסוגל לעבוד, ולא מוכנים להעסיק אותי בשום-מקום. לצערי גם ו. רפואית בערכאה ראשונה. וגם ו. רפואית בערכאת ערעורים, קבעו שנכותי לא תשתנה.
אני עומד אובד-עצות. אני בן 63 , כל ימי מאז מלחמת יום-כיפור ועד היום אני חי בחוסר-כל, בעוני ובמסכנות. משנת 73' ועד היום, המדינה מתעללת בי. החליטו שאני משוגע, לא נתנו לי עבודה, לא נתנו לי להתפתח בהתאם לכשרונותיי, לא נתנו לי כלום. אז אם החליטו שאני משוגע, לפחות שיתנו לי זכויות של משוגע. אי-אפשר לדפוק מישהו מכל הכוונים. לא הצלחתי לשקם את עצמי, אין לי עבודה, לא הצלחתי להתחתן. אף בחורה לא תסכים להתחתן איתי. לא די בקושי שאני בוגר "גהה", יש קושי נוסף שאיני יכול לקיים משפחה בכבוד. אז דפקו אותי כל השנים האלו עד היום, נסלח להם. אבל לפחות שאת זקנתי יתנו לי לחיות בכבוד. אי-אפשר לדפוק מישהו עד המוות. שיתנו לי את שארית-ימי לחיות ככל האדם. זהו הדבר היחידי שאני מבקש.
בתודה ובכבוד רב
גדי גולן
חולתה
