הכבשה הקטנטנה פועה לה בשדה הירוק. הדשא נמעך תחת רגליה וריח רענן מופץ ממנו. היא טועמת קצת, מחייכת וממשיכה לטייל להנאתה. "איזה יום נהדר לטיול", חושבת לעצמה. הכבשה המדוברת, היא קצת מתולתלת. הצמר הלבן שלה מאד רך, והיא עצמה מאוד בשרנית. אוזניה החומות משתובבות ועל צווארה שרשרת אדומה בעלת פעמון בצבע נחושת. את השרשרת קיבלה לפני שנים, כשהיתה צעירה ונאלצה להיפרד מאמה. אמה היתה כבשה מכובדת מאד ונכפה עליה לנסוע לצורך עסקים של בני האדם. מאז, לא נראו עקבותיה.
ממשיכה הכבשה ללעוס דשא ולהביט כמה יפה העולם. אופטימית מאד, הכבשה שלנו. אופטימית, תמימה ומחפשת רק את הטוב, אפילו בדברים הרעים. באמצע הטיול היומי, נתקלה הכבשה בפרח נדיר. "זה הפרח שאמה נהגה לספר לי עליו!" שמחה וצהלה. הפרח, ירקרק עם נקודות כתומות, התבדר לו ברוח האביבית ואיים להישבר. גבעולו היה ארוך ודק, ועלי הכותרת עצמם היו עבים וגדולים. הכבשה נזכרה באותם לילות מיוחדים. בהם אמה היתה מקריאה לה סיפורים על אהבה, נסיכות ונסיכים. דמעות עלו בעיניה. לא דמעות של עצב, אלא דמעות התרגשות. כבר מגיל צעיר אהבה הכבשה רומנטיקה. היתה שומעת בשקיקה את האגדות על כיבסינדרלה, סילגיה, היפה והכבשה, בת הכבשה הקטנה, כבשה בת ההרים ועוד. תמיד דמיינה את עצמה, עם צמר חלק וצחור, סרט וורוד לראשה וסנדלי עקב נוצצים. אהבה להמציא כבש פלאים, כזה שיגיע עם זר של עשב טרי וייקח אותה אל מחוזות קסומים. והיא תלד כבשים מוצלחים והם יקימו עסק משפחתי לגבינות מחלב צאן. בחיוך חולמני היתה בונה עלילות ומניחה את עצמה בתוך אותן אגדות-כבשים. אמה נהגה להקריא את אותם סיפורים, בטון מרגיע ורגוע, כזה שאיפשר לאגדות להישמע כל כך מציאותיות.
הכבשה בהתה בפרח הירקרק. הוא היה גבוה ממנה, לא בהרבה. היא קרבה אליו והריחה אותו. הריח היה מתוק כדבש וגרם לה לעשות אפצ'י קטן ושקט. "אני אלרגית" חשבה לעצמה והתרחקה טיפה. היא הביטה ביופים של עלי הכותרת המרשימים והצבעוניים. צבעם קלט את קרני השמש. אמה נהגה לספר על הפרח הזה, ב"פרח לב הזהב". היא אמרה, שכל מי שאוכל עלה אחד מהפרח הזה, זוכה לקבל משאלה אחת ויחידה, שתתגשם.
הכבשה קיפצה ותלשה עלה אחד מהפרח, נזהרת לא לטעום. אבקנים כתומים ועגולים התפזרו כשניענעה את הגבעול, וגרמו לרצף של אפצ'ים. הכבשה הרימה את מבטה ונדהמה לראות עלה חדש צומח, במקום העלה שלקחה. הצמיחה היתה מהירה וחלקה והשאירה מאחוריה ניצוצות ריחניים וזוהרים.
העלה היה כבד. היא התכופפה מתחתיו והרימה אותו על גבה. מעט האבקנים הנותרים, גירו את האלרגיה אבל הפעם לא היו הרבה התעטשויות. לאחר מסע לא ארוך ולא קצר, הגיעה הכבשה אל ביתה. אם אפשר לקרוא לזה בית. כשאמה נלקחה על ידי בני האדם, נאלצה הכבשה לברוח אל השדות החופשיים ולחפש מקום מחסה. היא אירגנה לעצמה קורת גג מכמה ענפים ועשב יבש על מנת לישון עליו. בסך הכל היתה מרוצה מביתה. היה לה אחלה נוף וגם בריזה טובה. היא הכניסה את העלה לתוך ביתה והניחה עליו בעדינות חלוק נחל לבן, על מנת שהעלה לא יעוף ברוח.
"הגיע הזמן לארוחת ערב" הכריזה. לקחה את השק האדום שלה והחלה ללקט עשבים, זרעונים ואפילו מצאה סוג של פרי לא מזוהה. את הכל שטפה היטב במי הנהר הצוננים, והכניסה את המזון אל תוך סיר מתכת ישן. לתוך הסיר הוסיפה מים ומעט מתבלין האגוזים שהכינה בשבוע שעבר. את הכל הרתיחה מספר דקות, ונהנתה מאוד ללקק את המרק הבריא שלה. בעודה מתענגת על הטעם האגוזי משהו, הירהרה בינה לבין עצמה, מה לעשות עם העלה.
אילו היו נותנים לך משאלה אחת, אחת ויחידה, שתתגשם מיידית ובצורה הטובה ביותר, האם היית יודע מה לבקש? וכך התחבטה ימים רבים, במחשבה מטרפת. מצד אחד, רצתה לבקש אושר. אך איך אושר מגיע? בצורת מתנה עם פפיון? היה זה סיכון גדול מדי. מצד שני, חשבה לבקש לראות שוב את אמה, אך בעומק ליבה, ידעה, שאמה נמצאת למעלה בעננים. מצד שלישי, חשבה לבקש שקט ושלווה, ושוב, איך מקבלים דבר כזה?
לסוף החליטה. היא רוצה להיות כמו באגדות. היא רוצה כבש קסום שייקח אותה למקום נהדר, שם תוכל לגדל את ילדיה בשמחה מלאה, בלילות תתחבק עם אהובה ובימים תשחק עם הקטנטנים ותכין להם מרקים וסלטים בריאים מאד. אולי תצליח להשיג מטבח כמו שצריך, ואז תוכל להכין פשטידות ירק ועוגות גזר. חייכה לעצמה ובהתה איפשהו רחוק. ציירה את תווי פניו של בעלה לעתיד. משהו מטושטש שם. דמיינה את החתונה שלה, על גדות הנחל האהוב עליה ביותר. היא תסרק את הצמר שלה ותפזר עליו אבקת נצנצים. וגם, אם אפשר, תענוד את עגילי הפנינה של אמה.
נכנסה אל ביתה ונגסה בעלה. "אני רוצה למצוא את אהוב ליבי ולחיות איתו חיים מאושרים" סיננה בין לעיסה ללעיסה. "ואני מבקשת, אם אפשר, שהילדים יהיו ממושמעים ויאהבו את האוכל שאני מכינה".
ואז הוא הגיע. לא נסיך, לא כבש פשוט, לא דמות וגם לא על סוס לבן. הוא פשוט הגיע.
והיא התקרבה אליו בחיוך ובחשש קטן. הכל נצבע בגוונים של וורוד. היא הסמיקה והוא נישק אותה. "מה דעתך לגור בתוך מגירה מאוד מרווחת?".
"רגע" אמרה, "אני צריכה לסיים את העלה".
סיימה לאכול והרגישה טעם מיוחד.
לא מתוק, לא מלוח, לא חמוץ ולא חריף.
טעם של אהבה.
העותק השני של ההשראה.
המקורית... עדיין שמורה אצלך?
