"ההשתנקות על משהו שאין לו מילים.
יש לו רק תגובה רעה.
כמו הרגשה של קיבה מלאה או רוויה באלכוהול.
אני מסתכלת על השקפתה הנוראית מהמראה.
היא מחייכת רגע אחד נוצרת רגע שני שותקת כל הזמן.
אך היה משהו בה שאין לו הסבר.
השיער שלה מסודר למשעי, הלחיים שלה סמוקות ופצעים מוגלתיים מככבים על הלחי השמאלית שלה יוצרים צלקות וחטחטים , אפה אדום וקטן ושפתייה חתומות.
היא מדברת אליי ומספרת לי את הכל .
בלי להסתיר את המשמעויות , בלי לשקר לסודות , בלי לשקר לעצמה או לי.
היא מוציאה את הכל.
את כל הזוהמה , את השתן שמעורבב בדם, את המחלות ואת השקרים שחיה איתם.
את הכל היא מוציאה כמו סופת וולקנו.
ואני עומדת מאחוריה איתנה ולא מבינה מה הפשר לכל זה.
כמו עיוור ששואלים אותו מהו צבע השמש או אייך היום הקודר של חורף דצמבר מביע את עצמו בצבעיו.
"שראיתי אותו ידעתי שזה הוא, כמו שידעתי שיגרום לי את תחושת המוות.
את רוצה לדעת מהי תחושת המוות?
זוהי לא תחושה שאת הולכת למות זו תחושה יותר גרועה מזו, זה כמו שרוצח צריך לדעת את הטכניקה האמיתית לבצע רצח אמיתי.
רוצח אמיתי הוא רוצח שיודע קודם כל מה הנשק החם שלו.
מהו הנשק החכם.
קודם רוצחים את הנפש אח"כ רוצחים את הגוף.
במבט אחד בלבד לתוך העיניים.
ויש את הנרצחים שהגוף והנפש שלהם הם לא כאחד, הם נפרדים אחד מהשני כמו מלחייה ופלפל שחור במסעדה איטלקית מזורגגת .
את הרגשת המוות אני מרגישה וזה יותר גרוע מהמוות עצמו.
כי את מרגישה מתה בעודך מתהלכת בין חיים.
את מתה ויש משהו חי בך.
הלב שפועם, הדם שזורם בעורקים , העיניים הפקוחות שרואות את כל הנעשה , האף שמריח את כל השקרים והמזימות , הפה שלא יודע אייך להוציא את המילים.
אני מוציאה אותם עכשיו.
אני רוצה למות.
אני לא רוצה להרגיש את המוות אני רוצה לדעת שהוא בא לגבות את מחיר החיים.
ואז אני רואה אותה.
היא נותנת לי את הרגשת הבדידות , את ההרגשה שאני מעולם לא הייתי משהו .
הייתי כמעט כלום.
בשר ודם.
חתיכת בשר.
הייתה מביטה בי בעיניים ומעיפה לי סטירה יותר גרועה מהתנגשות במשאית.
אותה סטירה הייתה בדיוק כמו "הרגשת המוות " או כמו "טכניקת הרצח" .
זוהי הייתה סטירה וירטואלית ממבט אחד שגרם לי להבין הכל.
אז הבטתי בה ובכיתי.
כי לא חשבתי שקיים דבר כזה , תחושה כזו שמישהו יכול לתת לך.
הרגשת הזלזול, הכיעור, ההתנכרות , השקר , ואז שניסיתי להחזיר לה מבט היא פשוט גרמה לי לרצות להרוג אותה.
לא בגלל משהו שהיא אמרה , בגלל שהיא אמרה לי את המילים שהפה שלי לא ידע אייך להוציא אותם.
שהיא הלכה יכולתי לשמוע את המחשבות שלה כמו טלפתיה מזוינת, לוחשת לי בעצמה שאין לי מקום בעולם.
ואני רק נחנקתי בתוכי.
את השלישית שאני רואה באותו רגע זוהי המחשבה האמיתית שלי.
האהבה הגדולה שלי.
כמו איבר בגוף שאם הוא יקטע סביר להניח שלא אחפש טיפול ואמות מפצעיי.
מתוך מקום של אבל.
מתוך מקום של הכרה, עוצמה, אהבה והתמסרות.
היא מביטה בי ומה שאני רואה תמיד זה את האור שלה אפילו מהמקום הכי חשוך בעולם.
היא מחייכת ואני נמסה, היא שותקת ואני מעודדת אותה לדבר , היא מחבקת ואני לא יודעת איך להפריד אותה ממני.
כי היא הכל.
2 שדים שעוצמתם יותר גדולה מהגיהנום עצמו.
מי אמר שהגיהנום הוא הר געש שאינו רדום למשך נצח שלם וגן עדן הוא בית זונות פרוץ לצדיקים?
אבל כל אחד מתאר את הגיהנום שלו כמשהו הכי מזעזע , כמשהו שהוא אישית הכי מפחד ממנו.
אז הגיהנום הוא אישי, הגיהנום משתנה מאדם לאדם, הגיהנום הוא "תחושה" בדיוק כמו "הרגשת המוות" , "טכניקת הרצח" ו-"הרגשת הבדידות".
זוהי תחושה אישית. לשדים שלי לא היה גיהנום.
הם היו ה- גיהנום .
ה-גיהנום שלי.
רק אחת משיתי מגן עדן.
הריי שזה הוא האיבר שבלעדיו אני לא קיימת.
היא הפעימה שלי.
עדיין אני עוברת לידו ויודעת שזה הוא, שאוהב לנצח ואותה שאסבול ממנה עד הנשימה האחרונה.
אני אוהבת אותו.
בלי לדעת מי הוא בכלל .
משחררת אותו כי הוא לא ראוי מספיק בשביל "חתיכת בשר" כמוני.
ובאשר אליה , זו שגורמת לדם לנזול מעיניי, לרגליי להיסדק, אותה אני לא יכולה להרוג.
כי ברגע שאני אהרוג אותה אני אמות.
אז אני מעדיפה להרוג את עצמי ולגרום לה למות אחריי.
תסבול בהיעדרי מעולמה.
ואז זה משאיר מסקנה אחת.
אני יותר מסתם "חתיכת בשר" בשבילה, בשר ודם , יצור נאלח ולא אנושי."
דמעות הציפו את עינייה, ואותי גם .
הסתובבה והושיטה את התער לידיי.
לקחתי אותו ממנה בלי לשאול מדוע ולא לצאת בהצהרה ש-"אני לא מסוגלת לעשות את זה", וניקזתי את דמה מגופה אט אט מאותן 2 חתכים , כמו סטיגמטה.
כאילו הייתה ישו, שמוכן למות בשביל העם שלו.
אני הייתי מוכנה להציל אותה מסבלה.
חתכתי חתכים לא היסתטיים , והבטתי אליה בעודי משתמשת ב-"טכניקת הרצח" היעילה שהיא דיברה עליה לפניי בפרספקטיבה שלא ראיתי לפניי מעולם אבל לא יכולתי להשיר אליה מבט דילגתי על "רציחת הנפש" תחילה, ואז "הרגשת המוות " קיננה בי כי שהבטתי בה הבנתי שהיא פסחה עליה והגיעה ישר לאדון המוות שיגבה ממנה את מחיר החיים על פניי האדמה , "הרגשת הבדידות" חלפה בכפות ידיי לאחר שלא הרגשתי בדופק שלה, והיא עכשיו הייתה "חתיכת בשר" בלבד, ואני הרגשתי יעילה יותר.
מעולם לא ידעתי מי הוא הגבר שהיא אהבה כ"כ ושנתן בה את "תחושת המוות".
מעולם לא ניחשתי מי היא האישה שנתנה בה את "תחושת הבדידות ".
מעולם לא הכרתי את האישה שהיא טענה שהיא כמו איבר בגופה ובלעדיה אין לה חיים על פניי האדמה.
אני רק ידעתי שלקחתי ממנה סבל.
שהיא נתנה לי להרגיש לאחר מכן אותה כמו איבר שקטעו ממני, את רציחת הנפש ואת הרגשת הבדידות במבט אחד לתוך המראה , ששניי הדמויות נהפכו לדמות אחת.
השיער מסודר למשעי, הלחיים אדומות ופצעים מוגלתיים מככבים על הלחי השמאלית יוצרים צלקות וחטחטים , אף אדום וקטן ושפתייה חתומות.
והיא דיברה אליי וסיפרה לי את הכל ."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
