הבטתי מחלון הרכבת לעבר העולם.
הרכבת נסעה במהירות קבועה. על פני חלפו כבסרט נע שדות רחבי היקף, פרדסים נוצצים באור השמש, חולות מדבר עיקש הנאבקות ברוח, וליבי נחמץ. בעוד כמה שנים בלבד, כל יצירותיו הנפלאות של האל, כל ילדיה המבורכים של אימא טבע יסולקו מן האזור בכוח, בהרס ובחורבן. וכל זאת כדי לתת לכמה יצורים המחשיבים את עצמם למפותחים ביותר מקום מחייה פסטורלי. הם רוצים לחיות כמו בטבע, אך לשם כך מוכנים להרוס אותו לגמרי. בעתיד במקום צמחים ירקרקים יצמחו מפלצות בטון אשר יגרדו בגובהם את שכבת האוזון, ומאות אנשים בחליפות מעצבים משעממות יאבקו על המקום הגבוה ביותר, החשוב ביותר, אך לא מבחינה אסטרטגית לא במובן הטבעי, אלא במובן החברתי שבני האדם ייצרו כדי להפגין עושר, מעמד ויוקרה. החליפות רוצים את המקום הכי גבוה, שם האוויר הכי צח, שם השמים הכי כחולים, שם הנוף הכי יפה, הבעיה היחידה היא שדבר לא נותר מן הנוף הטבעי, במקום הנוף נולד עוד גורד שחקים ועוד אחד, עד אשר הטבע היחיד שנותר בסביבה הוא ערוגת הפרחים של גברת שטיין מן הבניין ממול.
לפתע נשמע צליל פעמון שקטע את מחשבותיי. תחת השעון הדיגיטאלי בתחילת הרכבת הופיעה הודעה אלקטרונית – "הרכבת תגיע לרציף בשעה 7:03".
צחקתי קלות.
בני אדם לעולם לא יילמדו לא להבטיח הבטחות שלא ניתן לקיים בוודאות. מלבד העובדה שזמני יעד תמיד משתנים עקב בעיות או תקלות אנושיות, אף אחד לא מתייחס לעובדה הפשוטה שאנו לא שולטים בעל טבעי, ממתי רכשנו את החוצפה לקבוע מה יהיה בעתיד. הרי ההכרזה הזו בגאון כי הרכבת תגיע לרציף בשעה שבע ושלוש דקות, היא הינה אלא נחוש פרוע שאינו מסתמך על כלל התקלות הצפיות לקרות, אנושיות ועל טבעיות כאחד.
מי אמר שהרכבת תיסע במהירות הנחוצה כדי להגיע בזמן, מה אם תקרה איזו תקלה בלתי צפויה התעכב את הנסיעה, מה אם משהו ישתבש ונאלץ לחכות שעות עד אשר נוכל להמשיך בנסיעה, ומי בכלל יכול להבטיח לי שהרכבת תגיע בשלום לרציף. הרי אנחנו מבטיחים הבטחות כאלו בכל יום, בכל שעה ובכול דקה. "נתראה מחר", "נבקר בחגים", "אל תדאגי, אני אחזור", הבטחות אלו נטועות בתוך השפה שלנו באופן אוטומטי, ונראות לנו נורמאליות לגמרי, אך בחינה מדוקדקת מראה כי הן הבטחות סרק שאינן לוקחות בחשבון את כלל האפשריות. הרי איש אינו מאמין כי הוא באמת יכול לצפות את אשר יקרה מחר, ומבלי להיכנס לאמונה באל, בגורל, או בקופסאות מקרטון, הכול יכול להתרחש בכל אלפית שנייה שעוברת, ואיש לא ישאל את דעתנו על כך, זה פשוט יקרה. אני לא מתכוון להיות סוג של נביא זעם, או לנטוע פרנויה בבני האדם, אך אנחנו חייבים לחיות את החיים כפי שהן יועדו לנו, לחיות את ההווה ולהניח לעתיד, מבלי להבטיח דברים שיקרו או לא יקרו מחר, זו אינה החלטתנו עם אכן נוכל לקיים את ההבטחה.
פניתי לסדרן בכדי לקבל כמה תשבות.
"מדוע הבטחתם שהרכבת תגיע לרציף בשעה שבע ושלוש דקות?", שאלתי בנחרצות.
סדרן הרכבת הביט בי בשאת נפש, בטוח שאני אחד מה"פריקים" שהטבע יצר.
"זהו לוח הזמנים של הרכבת, אדוני", הוא השיב מנסה לגלות איזה מין תעלול אני מנסה לעולל.
"אם כך תן לי בבקשה את כספי חזרה", אמרתי בקול איתן.
"סליחה?", שאל הסדרן בחוסר אמנוה מהול בכעס.
"אתה הבטחת לי שהרכבת תגיע לרציף בשבע ושלוש דקות, אני מבקש כעירבון להבטחה את מחיר הכרטיס ששילמתי, במידה ונגיע לרציף בשעה המיועדת אחזיר את כספך, אם לא אשמור אותו אצלי"
הסדרן נראה מבולבל והחל לגמגם את תשובתו.
"תראה", אמר הסדרן, "הרכבת תגיע לרציף בשעה שכתוב על הצג, אוקי, כלומר אם לא יהיו שום תקלות, כלומר היא תגיע בשעה שאמרנו, אבל אתה יודע לא הכול תלוי בנו יש דברים מידי שמים אתה יודע, כאילו אם מטאור יפגע ברכבת או במסילה אז הרכבת לא תגיע בשעה שהבטחנו אבל אין באמת סיכוי ראלי שזה יקרה".
בתשובתו של הסדרן הצעיר שנראה צעיר מידי כדי להיות סדרן בסרטי ילדים של "וולט דיסני", נתגלתה יהירותו של כל המין האנושי.
"אם כך אתה טוען כי אינך בטוח שהרכבת תגיע בשעה שהובטחה, כלומר שההבטחה הזו", הצבעתי לעבר הצג, "שמתנוססת בגאון ברחבי הרכבת איננה נכונה".
"היא נכונה", השיב הנער, הכעס והעצבים נשמעו כעת היטב בקולו, "אך שוב יש דברים שלא תלויים בנו לגמרי"
"אם כך זו איננה הבטחה", אמרתי בסמכותיות.
שיחתנו החלה להגיע לטונים רמים, ולכן כמה מנוסעי הרכבת נסעו עיניהם לעברנו.
"הבטחה", המשכתי את דבריי, "היא דבר שיתקיים בכל מצב ובכל דרך, מבלי להתייחס לגורם זה או אחר. אנחנו מבטיחים הבטחות רק כדי להרגיע את עצמנו, לנסות ולהשלות את מוחנו כי דברים אכן נמצאים בשליטתנו. אנו ממשיכים לחשוב כי התוכניות שקבענו לעצמנו יתבצעו בדרך שאנחנו רוצים מבלי להתייחס לשום גורם אחר. אנחנו מבטלים גורמים אחרים משום שאנו מבועתים מפניהם, אנחנו מפחדים מכל דבר שאין אנו ידועים מדוע או איך הוא פועל או מכל דבר שלא הצלחנו לחקור אותו עד סופו. אנחנו מסרבים להאמין שביום שבו הבטחנו לקחת את הילד לסרט הוא יפגע על ידי רכב בכביש מסוכן או שיקיר ליבנו שהבטיח לחזור בשלום משדה הקרב ייהרג בתופת. אנו חיים באשליה שהבטחנו ולכן זה יתקיים, אך האמת המכוערת היא ששום דבר אינו נמצא בשליטתנו המוחלטת, הכול יכול לקרות לכל אחד בכל רגע מבלי התייחסות לגילו, שמו או מעמדו. בתור בני אנוש אין לנו זכות להבטיח ולו הבטחה אחת בעולם ששולט בנו ואין אנו שולטים בו, הבטחה משמע ידיעת המחר, הבטחה משדרת ביטחון אמיתי, ולא ביטחון מזויף כפי שאנו מתגאים בו בכל יום, הבטחה היא לשלוט באדמה, באוויר, בים, באדם שיושב לשמאלך, בכלב המלקק את רגלייך, הבטחה היא אלוהות, ואיני מאמין שאיש בעול הזה מתיימר להיות אלוהים".
דממה חדרה לרכבת, איש לא פצה את פיו, הסדרן נעלם מן הקרון, שאר הנוסעים ישבו דוממים והביטו דרך החלון מפנים את גבם אלי. לאחר כמה דקות של דממה בהן איש לא הביט לעברי, נעצרה הרכבת ושאון האנשים החל להציף את מסדרונות הרכבת, ממהרים כדי לקיים הבטחות שהבטיחו לאלפי אנשים מבלי לדעת באמת אם יוכלו לקיימם.
הבטתי על השעון שבתחילת הרכבת, ההבטחה האלוהית התנוססה עדיין על מפלצת המתכת, "הרכבת תגיע לרציף בשעה 7:03". השעון הדיגיטאלי שמעל הראה כי השעה הייתה 7:05.
חייכתי קלות ויצאתי לעולם, לא מבטיח לאיש דבר וכך מקיים את כל הבטחותיי.
