מה שלא עושה הטבע...

לא הייתה דרך חזרה. ישבתי בכורסת עור מרווחת כשגבי מופנה אל הראי.

הוזהרתי שזה ייקח כמה שעות, גם לא היה לי כוח להתמקח על המחיר.

הלכתי לרב אומן. התוצאה הייתה חייבת להיות טבעית לגמרי. ואיך אבטיח זאת?

זו הייתה עסקת לחיצת יד מבוססת על אמון הדדי,  כשהתשלום יתבצע למחרת

ורק בתנאי שאשיג את התוצאה הרצויה.

כשסיים, הביט בי רב אומן בשביעות רצון. הוא שפשף את ידיו והוסיף:

"דעי לך, יקירתי שבחרת בבגדים מושלמים. תאמרי לי, היכן השגת אותם? אולי בכל זאת תעיפי מבט...".

"לא, תודה", עניתי לו בקוצר רוח. קפצתי ממקומי, טרקתי את הדלת ועפתי החוצה.

עוד רגע דהרתי ב"חיפושית" מרופטת שלי ברחובות ת"א. הייתי חייבת להגיע לפניו, חייבת.

קבענו בבית קפה קטן וצנוע. נשמתי לרווחה כשפתחתי את הדלת וראיתי שהמקום ריק מאדם.

זו הייתה שעת ערביים. התיישבתי בפינה ליד החלון, כך יכולתי להבחין בו מתקרב ולהתכונן נפשית.

מוגנת, בתאורה מהומהמת, מצוידת במג ענק של "הפוך" וחתיכת עוגת קרם מפוארת, ניסיתי להסדיר

את נשימתי ולמקד את כל מחשבותיי באהובי.

בזווית עין יכולתי לראות מלצריות מתלחשות ליד הבר ויורות בי מבטים חטופים ושוב מתלחשות.

ידעתי... שבחמישים אחוז האומן הצליח.

הבחנתי בו, מתקרב בצעד עצבני, פותח את הדלת ומחפש אותי. הוא חקר את המקום בקוצר רוח ופנה

לשולחן לידי. מלצרית חיננית הופיע בין רגע ושאלה לרצונו.

שנה לא התראינו. רק החלפנו מכתבים ושיחות אל תוך הלילה.

הוא בהחלט היה חתיך אולטימטיבי, חסון, כפי שיוצא סיירת חייב להיות, שזוף ולבוש באלגנטיות רשלנית.

עכשיו כל צוות מלצריות ריתק את תשומת ליבו אליו. נתתי להן כמה דקות חסד.

נפנפתי לו וקראתי בשמו. הוא נעץ בי מבט חוקר, קם ממקומו והתיישב מולי. לא התאפקתי וזרקתי מבט

זועף לעבר פיות פעורים של הצוות העמום.

מבטינו הצטלבו. הוא בהה בי בפליאה. הבעת פניו מזועזעת לא הייתה יכולה להסתיר את מחשבותיו.

לא הנדתי עפעף והמשכתי כאילו דבר לו קרה. "אהובי, סוף, סוף.... התגעגעתי אליך כל כך".

הוא לא זע ממקומו. כנראה לא לחינם הכשירו אותו למצבי לחץ בסיירת.

אני, קצינה מושתנת, ג'ובניקית, גם לא ביישתי את מדי שמזמן העלו אבק, זרוקים בעליית הגג.

"קרה משהו, יקירי?", לחשתי, נשנקת מפרצי צחוק שאיימו להסגיר אותי. התחלתי להזיע מלגימות קפה

נהדר שהספקתי ללגום עד כה. נכנסתי ללחץ מחשש שהאיפור יתחיל לנזול מפניי ויהרוס את ההצגה הקטנה שלי.

אך האומן עשה עבודה מקצועית להפליא. זו הרגע. הוצאתי מראה קטנה מתיק איפור שלי ובאומץ כלל

לא אופייני לי, פגשתי את בבואתי.את ה "WOW" הצרחני שלי לא יכולתי להחניק.

פגשתי בפנים שמנוניות, נפוחות. מרקם העור הצחור שלי הפך לנקבובי זרוע "שחורים",

במיוחד באזור האף. עיגולים שחורים תחת עיניי. עפעפיים נפולות. כמה "פלולות" ליד שפתיי הבשרניות

ששינו את צורתן ללא הכר. שיערי מדובלל. כמה שכבות של בגדים הכפילו את נפח גופי.

הייתי בהלם לא פחות ממנו, אך אספתי את כל כוחותיי והנחתתי את מכת המחץ שלי.

תקעתי את אצבעותיי בחתיכת עוגה מפוארת שלי. בתנועות זלילה רעשניות, ליקוקי שפתיים תאוותניים

"גמרתי" אותה בין רגע. לא נתתי לו להתעשת. רכנתי אליו וזרקתי בקול צרחני, כך שגם צוות המלצריות ישמע:

"הזמנתי מונית, היא מחכה לנו כבר. אני לא יכולה להתאפק יותר, אהובי. נכון שאתה אוהב אותי בכל מצב, נכון?"

הוא שמר על הבעת פנים קפואה. זרקתי כמה שטרות על השולחן ויצאנו במהירה, מלווים במבטים מלאי תרעומת.

המונית חיכתה כבר זמן רב. השקעתי הון בפגישתנו. סוף כל סוף, שנה של פרידה כואבת.

עוד 10 דקות היינו כבר בסוויטה של מלון מפואר. נעלתי אחרינו את הדלת, שלא יברח לי.

שולחן מסודר לדייט רומנטי, נרות ויין. כלים נוצצים. מוסיקה רכה. נצמדתי אליו, הושטתי לו את שפתי, מנסה ללכוד את שפתיו. הוא הדף אותי בגועל: "אנחנו צריכים לדבר", ירה.

ביקשתי סליחה. נכנסתי בטיל לחדר אמבטיה והרבצתי מקלחת רותחת. קרצפתי שכבות איפור עד שהחזרתי לעצמי מראה צח ונוצץ. שמעתי ניסיונותיו הנואשים לפתוח את הדלת. צחקקתי. ניערתי את רעמת שערי.

הצצתי וראיתי אותו עומד עם גבו אלי. התגנבתי אליו בפסיעות חרישיות.

נעמדתי מאחוריו, נצמדת לגבו מגרגרת.

הוא כחכח בגרונו ופלט: "זו הייתה טעות מלכתחילה.  תני לי ללכת".

עקפתי אותו באיטיות, נעמדתי לפניו לרגע קט, פתחתי את הדלת ודחפתי אותו החוצה בכל כוחי.

טרקתי את הדלת וצנחתי על המיטה, בוכה בכי חיי. נרדמתי מעייפות.

התעוררתי מקרקוש במנעול שחזר לעצמו שוב ושוב.

הדלת נפתחה. עמד שם אהובי החתיך. לא לחינם בוזבזו תקציבי ביטחון המדינה.

סכין קציני ים נצנצה בידיו. נדרכתי בציפייה להצגת מיומנויות נוספות שרכש בזמן שרותו.

"אהבתי, אוהב ואוהב אותך לעד", אמר בקול חנוק.

שמעתי את הדלת נטרקת.

למחרת נסעתי אל רב האומן שלי והנחתי לפניו מעטפה שמנה.

מה שלא עושה הטבע...