אני באמת לא יודעת למה ההורים שלך נתנו לך שם שכ"כ לא מתאים לך.
כל מי שדיברתי איתו עד עכשיו עלייך, נותן לי את אותה הבעת הפנים שמבהירה לי שנתת לו רק חושך.
הענשת אותי בדרכים שלא מגיעות לאף אדם, ואני בטוחה שדרכת עליי כדי להתקדם בעצמך, גם מבחינה חברתית, שכולם יפחדו ממך ויראו שאיתך לא מתעסקים, וגם מבחינה אישית. אולי השתמשת בי כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך, בנאדם פחות קטן ועלוב-הנפש שאת באמת.
עברו שנה וחודשיים מהפעם האחרונה שראיתי אותך, אולי טיפה יותר אבל זה לא משנה, כי העלבונות שטבעת בי עדיין כ"כ צורבים לי בפנים, עדיין חורטים את השם שלך על העור שלי, עדיין גורמים לי לרצות לדחוף את כל האגרוף לגרון שלי ולהקיא את כל הזיכרונות ה"נעימים" מהחטיבה, החוצה ממני.
אף אחד לא השפיל אותי כמו שאת עשית. אני לא אתפלא אם את לא זוכרת את הרגע הזה, אבל אם הייתי יכולה למחוק לגמרי רגע אחד מהחיים שלי, זה היה הרגע הזה. אני זוכרת בדיוק איך זה היה:
בהפסקה, באת אליי עם כל חבורת השפוטות הסתומות שלך, אלו שבטח לא יודעות לאיית את השם שלהן,
ואמרת לי שמצאת מכתב שתומר ואני כתבנו ובו השמצנו אותך, קראנו לך "ג'יפה" ואמרנו שאת ילדה נוראית. את, בתור נקמה, בחרת להשפיל אותי מול כל התלמידים שנשארו בהפסקה בכיתה וצעקת עליי ש"לי את לא תקראי ג'יפה, יא מפגרת! שימי חזייה כבר!" והקול שלך עד עכשיו מהדהד לי בראש, אבל אני לא בוכה כמו פעם. אולי את לא יודעת. את בעצם לא יודעת הרבה דברים, אז בואי ואני אבהיר לך:
המכתב שכתבנו תומר ואני היה כתגובה למה שסיפרה לנו ילדה אחת שכבר מזמן לא חברה שלך, שירי. היא באה ואמרה לנו שאת צוחקת על החבורה שלנו מאחורי הגב, ובמיוחד עליי. אמרת שהקול שלי מעצבן (למרות שהקול שלך בהסכמת כולם הוא בלתי נסבל לחלוטין), שאני ילדה מכוערת (ואפילו צחקת בהפגנתיות כשהמורה לביולוגיה אמרה שאני ילדה יפה, מה שעוד יותר השפיל אותי), שאני ילדותית (אה, כי זה דבר מאוד בוגר מצידך לעשות, ללכלך על אנשים מאחורי הגב). כך או כך דאגת להזכיר לי כל יום שאת לא שוכחת אותי. שאת שונאת אותי, שאני עלובה בעינייך. ושום אקט של נקמה שביצעתי נגדך לא גרם לי להרגיש יותר טוב. הרגשתי שאני מתאמצת לשווא לשכוח את ההשפלות האלה, והתחלתי להרגיש שמנה, דוחה, מגעילה. כאילו כל הכיתה עכשיו בוחנת את הגוף שלי לראות אם יש לי חזייה או לא. גרמת לי להתבייש בגוף שלי. למשוך את החולצה מעליו כדי להסתיר אותו, לשנוא את עצמי בעוצמה חזקה יותר ממה שאני שונאת אותך. אז תודה לך על זה. תודה שדחפת אותי לגהינום אינסופי של כאב, כעס, תסכול ואכזבה קשה מעצמי. ששברת לי את הביטחון העצמי, ועד היום אני פוחדת להיתקל בך ברחוב, וכל ילדה שדומה לך מאיצה את דפיקות הלב שלי, ולא בדיוק בגלל שאני מאוהבת בך, אם לא הבנת.
אולי אני צריכה להגיד לך תודה, באיזה מקום. לא נעים רק להאשים, נכון?
אז תודה לך. תודה שביגרת אותי בצורה הכי קשה שיש. תודה שפוצצת לי את האשליה המגוחכת שאפשר לאהוב אותי מחוץ למשפחה שלי. שגרמת לי להבין שאני לא הכי רעה ואכזרית בעולם ושיש אנשים כמוך, שהם יותר גרועים. תודה שגרמת לי להיות מודעת יותר גם לסביבה שהרחיקה אותי ממנה ונגעלה ממני, התעלמה ממני כאילו שאני בעלת מחלה מדבקת, תודה שגרמת לי לבחון מקרוב יותר את הגוף המשתנה שלי, אפילו אם עכשיו זה בצורה מאוד חולנית. תודה שדחפת אותי למצוא מגן בין חומות של הפרעות אכילה וכדורים, ותודה שהשארת אצלי חותם כדי שלא אשכח את השם שלך.
שמעתי שהשנה ניסית להתאבד פעמיים. שאת הולכת לשיחות אצל היועצת, שאת מבינה שכולם שונאים אותך, שלא נשארו לך חברים, שאת מרגישה לבד. אני עוד זוכרת את הודעת האי סי קיו ששלחתי לך ובו אמרתי לך שחבל שלא הצלחת להתאבד, שאת ילדה מכוערת ודוחה שכולם שונאים, אימתתי את החששות שלך שדחפו אותך מלכתחילה לניסיון התאבדות. אולי החזרתי לך באותו מטבע. אני יודעת שמה שאני עושה עם האוכל זאת התאבדות איטית יותר. התאבדות שאת גורם מאוד משמעותי בהתחלה שלה, בכל החוסר איזון שלי. בחשדות המוגזמים שלי באנשים, באלפי שעות טיפול מבוזבזות שלא עוזרות לי.
אני לא מצטערת שאמרתי לך את הדברים האלה. שידעתי שאת על הרצפה ובעטתי בך. אני לא מצטערת על השלט הענקי שתליתי במסדרון בית הספר וכתבתי בו שכדאי שתחזרי לאורווה שלך, אחרי ששמעתי שהבנים בכיתה אמרו שאת דומה לסוסה. אני יודעת שקינאת בי. אני יודעת שאני יותר יפה ממך. שיש לי יותר פוטנציאל. או לפחות ככה אומרים לי ואני לא מאמינה.
עכשיו חוץ מלקוות שאני אשכח ממך ולא אראה אותך יותר בחיים שלי, אני מקווה רק לעוד שני דברים:
שיש לי חלק (אפילו קטן) בניסיונות התאבדות שלך. שחשבת עליי ועל כל מה שעשית לי, לפני שניסית לסיים את החיים זרועי הרוע שלך.
והדבר האחרון הוא, שלא תצליחי להתאבד. שתמשיכי לחיות חיים ארוכים, וככה תסתכלי על עצמך כל יום במראה, ותשנאי את עצמך על מה שעשית לי.
