היום אני אומרת אמירה, הצהרה. וואו, איזו משימה לקחתי על הגב. להתקשר
לחול ולומר לה בפשטות, ללא ניד בקולי שלא תרגיש נענוע, או תזוזה רחמנא לִיצְּלַן , לפתע החלטתי שאני שחקנית, ואללה אשחק אותה. הרי הקטע האחרון של ההרצאה היה
"לחיים אין משמעות, המילים ריקות מתוכן ואני כך וכך מתה אם לא אצהיר על היותי". ואם ארבעה מליארד אנשים בעולם מפחדים ממני, היא, חול חלק מארבעה מליארד, אז היא בטח מפחדת ממני. קודם להחלטה לדבר עם חול, חזרה דפנה בתי לשולחן בלובי של חדר ההרצאות, שתי ידיה רועדות.
"אימא, עשיתי את זה".
"מה עשית". אני מחייכת.
"דיברתי עם אבא ועם חול".
"עם חול... לא זרקה לך חול בעיניים"?!
"מה אמרת לחול". הסקרנות עולה ונשפכת על גדותיה.
"שאני סולחת לה ולאבא שלי על השנים שלא הייתי איתו ושאינו מכיר את נכדותיו".
חברותיה של בתי קמו וחיבקו את דפנה על אומץ ליבה והחלטתה על היותה. ישבתי בשקט נראה שדפנה קלטה שנפגעתי.
"את כועסת"?
"לא". אבל שפת הגוף שלי אמרה אחרת.
"אני נוסעת בקרוב מאד לבקר את אבא".
"טוב". תחושה של פספוס עמדה באוויר.
"רחלי חברתה של דפנה הביטה עלי, את לא שמחה עם דפנה שפתאום נפל מעל גבה משא כבד, כל הסיפורים וכל השדים וכל הג'ננים ירדו מהגב שלה, היא ריקה היא יכולה עכשיו לספר כל סיפור. מה את רוצה"?!
"שחול תתקשר אלי".
"היא לעולם לא תעשה את זה ! את צריכה להרים אליה טלפון".
"ואוו, הסתבכתי".
"לא, אם חשבת על זה, סימן שהשדים מפחדים ממך, הם בדרך למטה".
פתאום הכיסאות ליד השולחן התרוקנו, דפנה הצטרפה לשתי חברותיה רחלי ושון, ואני נשארתי עם הפלאפון ביד ומספרי הטלפון של האקס ואשתו מרצדים מול עיני, מה אגיד לה, מה היא תגיד לי, תסגור את הטלפון בפני. לפתע שמתי לב שאיני רועדת כמו דפנה לפני, שאני אפילו קצת משועשעת.
גלין, גלין.
"הלו"
"חול, שלום זו אני, מה שלומך"?
"בסדר, כן מה את רוצה"?
"לדבר איתך".
"איתי? מה יש לך לדבר איתי, את רוצה את אלי"?
"לא אני רוצה לדבר איתך, למה את כועסת"? שומעת את קולה העבה והמחוספס עונה לי בניכור ובזרות, תחושה של היבדלות וריחוק שלא נעמה לי. "לא כועסת". ענתה חול בחספוס.
"את נשמעת מפוחדת ".
"לא, בקיצור מה את רוצה". הריחוק נשמע עוד פעם בקולה.
"שמעתי שדפנה מגיעה אליכם, אני מאד שמחה, אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור את זה ביחד".
"לא יודעת". קולה התרכך קצת.
"אני לא מאיימת עלייך, העולם שלי רחוק וארוך; ארוך כל כך עד כי נדמה שאין לו סוף".
"לא מבינה". בטח שלא תבין, מה לה ולעולם שלי.
******
אז באותם ימים, הדברים התגלגלו במוזרות משהו, האמת חדרה וכרסמה בי, בחלחול איטי כשהחל אלי להציק לי בעניין יחסי המין בינינו, בקשותיו, שהיו לצנינים בעיני הרגיזו אותי כל פעם מחדש, כשרמז לי ברמיזות מפוקפקות שאין לסמוך עליו, שאי-אפשר לתת בו אמון , אינו ישר, ואינו הגון.
"את צריכה להשתחרר מלחצים וממתח, הפעילות שאני מציע לך יכולה לתת לך רוגע, תקדישי לי חמש דקות".
ואני מאסתי בו, מדרכו הזולה, בלי החיבוק הזה שפעם הרטיט את גופי, מכאן לחצתי לקרב את הקץ מתוך קוצר רוח שישיג את מטרתו ויניח לי. בכל זאת קיוויתי שיבוא אלי עם אמירה כלשהי, מילות החיזור מזמן לא היו משהו שיכול היה להתגנדר בהן, רציתי וחיכיתי שמשהו יהיה, האמנתי וציפיתי שדבר מה יתרחש, שיזמין אותי לקולנוע, או ניסע ביחד לבית מלון. שום דבר מהדברים האלה היו מנת חלקי. עתה הפכתי למרירה ששונאת שהוא מגיע מהעבודה, שונאת את השאלה המטופשת .
"יש משהו ללעוס". ואת הטיפשות, והסכלות העיקשת שאשב לידו ואציע את חברתי בזמן סעודתו, ואחר כך השיחות הַנְּדוֹשׁוּת נעדרי כל חידוש, מקוריות או עניין משום שהוא משמיע את אותן הטענות פעמים רבות בעניין הכסף, ומה עושים איתו ועל מה אני משלמת אותו והביקורת שלו על הוצאותיי, ומדוע אני לא שואלת אותו והכל מול הילדים, דבר שעורר בינינו וויכוחים רעשניים, וסופם כעס וברוגז.
****
וחול הייתה שם בשבילו... ראתה וכאילו צילמה כל סיטואציה אפשרית ביני לבין אלי. אף פעם לא הבנתי מדוע עליו איני כועסת, אלא מוציאה את כעסי על חול.
אז "לחיים אין משמעות, המילים ריקות מתוכן ואני כך וכך מתה אם לא אצהיר על היותי". והנה אני, עושה מהפך. דיברתי עם חול שכנראה מפחדת ממני כמו שעוד ארבע וחצי מיליארד אנשים מפחדים ממני, כי עכשיו אלי מתקשר אלי יום ביומו, כמו השתחרר ממלתעותיו של שד. ואני כבר לא בעולמו, אני רחוקה ממנו ומחול שלו עשרות ואלפי עולמות שבראתי לעצמי.
