"זה היה מטופש, וחסר היגיון, להיכנס לבית שלא מכירים מתוך מניעים אינטרסנטים משום
שעשויה אני להביא לעצמי תועלת כלשהי". הרהרתי בעודי מצפה לבעלי. לא שאני לא מרוצה, אני מרוצה מאד, יש מי שמזין אותי, יש מי שבועל אותי יש למי לחכות, אבל באיזה מחיר?.
"איך יוכי ידעה בדיוק לצאת מִן הַתְּמוּנָה ולהפסיק את פעילותו במרקם המשפחתי , הוא כאילו פרש ממנו, וסיים את תפקידו בעניין, אף פעם לא הבנתי כיצד בקלות כזו הכניסה אותי למרקם המתרחש בהדרגה לאורך זמן גדל ומתעצם, בשלבים ולא בבת אחת. כמו הייתי חלק מחייהם, ידעתי כל ניד עפעף, ניד אצבע, וניד ראש של אלי, הכניסה אותי למטבח, כאילו אמרה לי.
"תלמדי היטב את מה שהוא אוהב, יהיה לך חלק בזה בעתיד". והכל במן קומונה מוזרה, שונה מן הרגיל, בלתי שגרתית, בולטת בייחודה.
ראיתי את מבט העיניים המוזר והמתקלס של השכנות, כל פעם שעליתי בגרם במדרגות לביתה של יוכי , יכולתי לחוש את העיניים הטורדניות האלה בהציצן בעינית הדלת, גופי הפך באותה דקה של מבט - קשוח, נחרץ, עקשני, בלתי מתפשר ואחוז צמרמורת .
לא שאלתי דבר , באתי, ישבתי והבטתי , לא הייתי מעורבת בשיחות, לא בצחוקים ולא בוויכוחים החוזרים ונשנים.
הייתה לאלי אובססיה לגבי הכסף, עשה ליוכי חשבונות לאן הולך הכסף, והמסכנה הזו החלה מגמגמת לכשרות מעשיה, שכל מה שהיא קונה, זה עבור הילדים, ועבור הבית ועבור התשלומים, והוא בשלו מקציב דרך קבע סכום מסוים שנותן ליוכי לצורך כלכלי , פוסק את התקציב המדויק.
"עם זה תסתדרי , אימא שלי הסתדרה עם פחות מזה".
"מי יכול להסתדר עם הסכום הזה". מצטדקת יוכי באין לה טיעונים הגיוניים יותר.
"כל חודש את עושה לי את זה, לא משלם לחנווני הזה, את לא מרגישה שהוא מרמה אותך, גם כסף וגם אשראי"?
"מה רצית שאעשה עם הסכום הפעוט הזה "?
"לא רציתי כלום, אלא שתפעילי את הראש שלך, ומה עשית עם המזומנים שנתתי לך"?
"קניתי בהם בשר".
"מי צריך בשר, חסר ירקות שאפשר לעשות מהם מרקים ותבשילים"?
"הילדים צריכים בשר, ולא אוותר עליו".
עונה לו יוכי, לא מרימה את קולה, אבל קולה רועד, לא מצינה, מושפלת בפני ילדיה שמבינים שעוד רגע, אביהם יטיח את הצלחות על הרצפה במחאה על שהעזה להמרות את פיו. הפעם הוא לא הטיח את הצלחות על הרצפה, לפתע שם לב שאני יושבת בסלון, פוערת בשקט זוג עיניים מופתעות מול סצנת הכעס של אלי . לא יכולתי לקבוע אם הכעס אמיתי, נראה לי שהוא לפתע שם לב שאני יושבת בסלון וניסה להציג עמדה ברורה, שאפשר להבין אותו או לקרוא אותו בקלות, כבר אז הבנתי שהוא רוצה בי , חושק בי, התפרצותו כלפי אשתו הייתה הצגה מולי , כאילו שאני הקהל וצריכה לקבוע על ידי מחיאות כפיים אם ההצגה הצליחה או לא.
"זה מה שהוא אוהב, המילה האחרונה היא שלו, לא חשוב אם הגיונית או לא, אך מילה היא מילה, מילה של גבר".
רציתי להיכנס לחדר השינה,אך חששתי מתגובתה של יוכי, העדפתי ללכת לביתי.. אני את שלי עשיתי, לא צריכה להישאר בבית מלא אמוציות, את הדרך אלי הוא ימצא, זאת הייתי בטוחה. יוכי מתייסרת אבל לא בגלל אהבתה או אי אהבתה אלא בגלל ההשפלה הזו מולי.
את מחשבותיו הנסתרות כבר סיפר לי טיפה פה וטיפה שם , את רגשותיו אני מכירה, באיזה מקום חשתי עם שני הקצוות האלה מן קשר שמניק אותי משני פטמות שכבר איני יכולה בלעדיהם, מצד אחד חברתי שנותנת לי לחדור אל החלל התת-קרקעי אשר מחובר אל אלי, כאילו הוא הקרקע המוצקה הזו שפורסת את זרועותיה אל שתינו במישרין. והפתח שנוצר על-ידי הַמָּסָה איטית של רגשותיו כמו היו גיר שנמס במי הגשמים, וסוחף איתו תחושה פנימית בסיסית כזו כמו סלע שנוצר לפני מיליוני שנים. ומצד שני אלי שתומך בי כלכלית ללא ידיעתה של יוכי. ואני שומעת בהסתר, שהדבר לא ייוודע ברבים, בחשאי, לא בגלוי על צרותיו של אלי עם יוכי , כאילו מכין אותי לשלב הבא ומה שעלי לא לעשות אם ארצה להיות שלו, גם אם יצטרך לחיות עם שתינו..
*********
חשתי עצמי מטופשת, לא חכמה, שאין בי היגיון, אלא כלפי ילדי .מה הוא חושב עלי ממש לא איכפת לי, שיחשוב מה שהוא רוצה. עתה הייתי בטוחה שכל רצונו לחסום אותי שלא אעבוד מחוץ לביתי ולא אוכל לפתח את הקריירה שחלמתי שנים רבות חשבתי על קידומי במקצוע. ראש אגף מחלקת הגבייה בעירייה אני רוצה להיות, לשם כך צריכה לצאת ללימודים. את הקנאה שלו לא יכולתי לשאת, הבנתי שלעולם לא ישיג אותי , לא בחינוך הילדים לא בקידומם בבית הספר, מרגילה וגורמת לילדי לחשוב, להרגיש או לנהוג בדרך מסוימת בלא הכנה, בלא שאצפה לדבר. חשתי שאין זה הגבר שבו התאהבתי לפני עשר שנים, החתיך המהמם הזה ששבה את ליבי כאדם אדיב שיש לו חינוך מעולה ונימוסים מעודנים, המגלה התחשבות ברגשות הזולת ומתנהג תמיד בהגינות ובצורה מכובדת, עתה הפך נרגן, המביע כל העת אי-שביעות רצון, מחרחר ריב ומדון.
"לא אהיה כמו חול שמאכילה את ילדיה בבתים של אחרים, קוקייה". גם שאני מבינה שיש את הדחפים של יצר הקיום, והצורך האנושי לקיים ולתת לילדיה כדי שלא יחסר להם דבר. אבל לא רק באשר לאוכל, על הלבנת פניה מול חול וילדיה..
אחרי הוויכוח הוא יצא מהבית דבר שהקל עלי, יכולתי לפרוק בבכי דרך הטלפון כשהתקשרתי לחברתי הטובה אסנת מהקיבוץ, רק היא ידעה מה מתחולל פנימה במסכת הנישואים המוזרה שנקלעתי אליה, בתוך תוכי חשתי , שהרבה זמן לא אוכל לחיות בזוגיות משונה כזו, שאין לי את הזכות לחיות כמו שאני רוצה.
מעניין מדוע הוא לא מעיר לחול שסמוכה על שולחננו והמנה שהיא וילדיה צורכים, באה על חשבון ילדי .אני לא צריכה להבין את התהליכים הנפשיים המתחוללים בראשה של חול , פתאום תפסתי מה מציק לי , פעם ראשונה חשתי מאוימת ולא ידעתי את הדרך הנכונה לפתור זאת. הדברים חוזרים על עצמם כמו סרט קולנוע שאני יודעת מראש את התסריט, מכירה את האירועים, ולא יודעת כיצד לצאת מהמלכוד הזה. דברי ההבל שקלחו מגרונו כלפי , פגעו בי עד עמקי נשמתי , עד למקום העמוק והרגיש ביותר שלי , נשבעתי שלעולם לא אדבר איתו שוב.
אך אומרם של דברים לחוד ומעשים לחוד. כשבא אלי בלילה למיטה ואסף אותי אליו, בתחילה שמטתי את גופי ממנו, עדיין מרוגזת וכעוסה, אך דבריו המפייסים חדרו בהדרגה מבעד לנקבוביות גופי , וחדרו טיפין טיפין כמו טיפות הגשם שיורדים בקצב רך ונעים ,מלא עדנה, ורכות היורדת למעמקים, לפתע הוא היה אלי שלי .אך דָּא עָקָא, חשתי ריח מיוחד מגופייתו הלבנה שבא אלי , לא ריחו המוכר לי . לא אמרתי מילה. הבנתי מיד מהיכן הריח הזה, הבושם הרך הזה שעוטף את ביתה כל פעם שחול נכנסת.
********
עברו שנים מאז אותן נסיבות גורליות שניתבו אותי אל אלי . לעולם לא אשכח את דבריה של יוכי כאשר נודע לה על הרומן שלי עם אלי.
"קחי לך אותו שיתקע לך בגרון, ברוך שפטרנו". אף פעם לא האמנתי שיוכי לא אוהבת אותו, כל מה שאמרה לי , מתוך כאב אמרה. כל אותן שנים גם אחרי שנישאתי לו, חרדת הנטישה טבועה עמוק בתוכי, ותחושת האי אורגניזם החי בקרבו, העלבון הצורב בעבע בו, והוא פורץ מדי פעם בבכי חנוק בתחושה הנוראה שילדיו מאסו בו, הכרתי אותו כאדם מלא צבע חַיוּת וצחוק, והחַיוּת הזו מתה בו והפכה בתוכו לגוש אבן חסר אנרגיה שלא יכול לקלוט דבר, למעט עבודה ושינה כמו תינוק בין יומו שלא זקוק אלא לאנרגיה המזערית של חיים כמו אותה פטרייה הניזונה מטפילים ולא עושה עבור עצמה מאום.
