המאבטח. חלק ב'

"אריק, שומע?!!" נשמע שוב מכשיר הקשר, ואריק נראה כאילו התעורר פתאום מתרדמת כשלחץ על הלחצן והתכוון לענות.  הגר הנידה את ראשה לשלילה כמו אומרת לו בצורה אילמת שלא יעשה זאת, והוא השתתק בלי להבין מדוע. "מהר!! תצא!!!" ביקשה בבהילות. "מישהו בא!"

חיוכו התרחב, כאילו הקניט במבט שאומר 'אז מה?', אבל לא הספיק לומר מילה. לאחר שהבינה שהוא לא יכול לצאת בדרך שבה נכנס, דחפה אותו למקלחת הצמודה והספיקה לסגור את הדלת, בדיוק בשנייה שאימה פתחה את דלת חדרה לרווחה.  ליבה הלם בחוזקה כשניסתה להסדיר את נשימתה, שבקושי שמעה אותה מדברת.

"... ורבקה'לה תגיע לקראת חמש, לסדר את שערך."  אמרה אמה. "צריך להספיק לסדר הכל לפני השקיעה." 

קולה היה צרוד, והיא כחכחה בגרונה. "כן... כמובן." גמגמה.

היא הרימה את שמלתה של הגר, בחנה לעומק את הצווארון העגול, ואת השרוולים התפוחים, כמו ביקשה להיות בטוחה בצניעותה של השמלה. נו, כמובן. חשבה הגר בסרקסטיות, שרֵב גדלייה אלעזר, אביו של מויישה חתנה יווכח שוב מחדש שהיא כלה חסודה וצנועה. שוב שקעה במחשבות אודות בעלה לעתיד, וניסתה לדמיין את מראיהו.

"רציתי להזכיר לך שמסתובבים בכל הבית מאבטחים, ושכדאי מאוד שתנעלי את הדלת, שחלילה לא יכנסו לחדרך."  העירה אותה אימה מחלומות זוועה.

"אריק בנאדם..!! איפה שמת את המצלמות שאמורות..." נשמע מכיוון המקלחת.

חום הציף את פניה, ליבה צנח בבהלה היסטרית, והיא החלה להשתעל. שום תירוץ שבעולם לא יוכל להסביר את נוכחותו של המאבטח במקלחת שלה, שום הסבר! וגם ככה נחשבה למרדנית, עד שחשדה שמשיאים אותה רק בגלל שפחדו שתכתים את שם המשפחה. נוכחותו של המאבטח במקלחת שלה לא תתרום לכל זה, להיפך, נוכחותו רק תזיק. והשידוך שנעשה בשיקול רב, ובמחשבה רצינית, יעורר תהיות ומחשבות, אולי אף כעס וריכולים. ויגיעו למסקנה שעדיף לסגת ולעצור הכל לפני שתיוודע הטעות, כדי לא להסתבך עם משפחה לא שמרנית ופרועה.  מה שאומר שגם חנה'לה ושרה- אחיותיה הקטנות- ישכחו מכך שימצא להן שידוך הולם, השם ישמור. 

היא המשיכה להשתעל, והתפללה שהמאבטח יבין את הרמז, ישתיק את המכשיר המקולל, ולקוות שאמה לא שמעה את הקולות שבקעו מהחדר הסמוך.

"מה קרה, ילדה שלי?" הביטה בה בדאגה. "מתרגשת?"

נותר לה רק להנהן, שולחת מבטים עצבניים לעבר דלת המקלחת שלה.

"אני מציעה שתנוחי," חיבקה אותה. "שלא תיראי עייפה ותהיי עצבנית בחופה."

האמת שהיא היתה עצבנית כבר עכשיו, והשתוקקה שתניח לה. מחפשת אחר המילים שיאיצו בה לצאת מהחדר מהר, לפני שימאס למאבטח מהמקלחת שלה, ויצא משם בלי הכנה מוקדמת. "כן, אעשה זאת... את צודקת!" כבר הניחה יד על גבה, והובילה אותה לדלת.

"מה קורה לך, הגר?!" נזפה בשקט, ועצרה במקומה בפתאומיות. תנועה שגרמה לה להעיף מבט מודאג אל הדלת שמאחוריה הסתתר המאבטח. לפחות היה שקט, חשבה. "את מתוחה מאוד," התעקשה אימה לעמוד נטועה במקומה. "את חיוורת."

"לא, אני לא..!" נבהלה, עכשיו תתן לה הרצאה על כך, וזה לא הזמן. "אני אנוח, והכל יסתדר עד הערב..." הובילה אותה החוצה. "תודה אמא על דאגתך."

"אני אתלה לך את השמלה כדי שלא תתקמט."

"אין צורך!!" קראה, משתדלת לשוות לקולה צליל רגוע. "אעשה זאת... בעצמי!"

עוד לפני שהוסיפה מילה נוספת,כשהיא מתאפקת לא לדחוף אותה החוצה, יצאה אימה בניד חד של ראשה, ממלמלת מתחת לשפתה, "הילדה הזאת עוד תגרום לי להתקף לב!"

כשטרקה את הדלת, נעלה אותה מייד ונשפה החוצה את האוויר שאצרה כל העת בבטנה.

או אז, נפתחה דלת המקלחת, והוא יצא משם כשהוא צוחק בלי מעצורים. היה לו צחוק צרוד ומתגלגל, והגומות בלחייו העמיקו ומשכו את תשומת ליבה, עיניו החומות זהרו בקונדסיות, ושבו את ליבה המשתולל. "מה אתה צוחק...?" כעסה על שהוא מתלוצץ על חשבונה. "זה לא מצחיק!!"

"נתערב?" עדיין צוחק החליש את קולות מכשיר הקשר, כמו מבין לפתע את רגישות העניין.  

היא נראתה אומללה. "הכל יכול היה להיהרס!"

אריק יכל להישבע שהוא רואה דמעות שמציפות את עיניה, למרות שהאמין בבטחון גמור שלא תבכה מולו. צחוקו גווע, "אני מתנצל." שתק, ומצא את עצמו עומד מולה כמו מטומטם, ולא יודע מה לומר לה.

דקה ארוכה בחן את דמותה המהורהרת, קולט בהלה ואומללות מסוג אחר לגמרי, ולאו דווקא בהלה מהסוג שהבהיל אותה שמא תיתפס כשהוא בחדרה. נראתה לו עייפה, ולאו דווקא פיזית, כשהידקה אצבעות לרקותיה.  "כואב לי הראש!" מלמלה.

"טוב, נראה לי שאני אצא מכאן, לפני שעוד מישהו יגיע." הסתובב אל הדלת.

"מה אתה עושה?!" נבהלה.

אריק הסתובב. "מ'זתומרת?" הופתע. "יוצא החוצה..."

"השתגעת?!" נחרדה, עושה צעד לא מודע לעברו. "כולם בפרוזדור, אתה לא יכול לצאת עכשיו...!"