האורחים מסביבה הידקו את המעגל, מויישה בן... -לא זכרה- חתנה, בעלה לעתיד, אבי ילדיה הוריד את ההינומה על פניה. היו לו עיניים קטנות ומשונות, אף ענק עליו נחו משקפיים, וזקן מדובלל שהשתרע על חליפת השלושה חלקים שלו. אז ככה הוא נראה, חשבה בייאוש והסבה את מבטה ממנו, אל עבר האורחים, מקווה בסתר ליבה לראות את המאבטח בעל העיניים החומות, אבל חוץ מערימת נשים לבושות במיטב מחלצותיהן לא ראתה אף אחד שמזכיר אותו, אביה עצם את עיניו והתפלל, ואמה נעצה בה מבט מעודד, כאילו שהיא עומדת בפני אתגר תחרותי.
הרב החל את הטקס. המילים הפיוטיות קיבלו משמעות חדשה בעיני הגר. אולי לא כמו שרצתה, אבל בהחלט משמעות. בעוד מספר דקות היא הופכת להיות נשואה, לאיש הכי דוחה שראתה בחייה. בלי לרצות שבו המראות להשתולל במוחה, אריק נושק לצווארה, פורם את הכפתורים הזעירים של שמלתה. היא העיפה מבט את השמלה, ונחרדה לראות כפתור אחד חסר, במהירות הניחה שתי ידיים על המקום בו חסר הכפתור, והרימה עיניים אל חתנה, מנסה לדמיין אותו עושה איתה את המצווה שבין אשה לבעלה. בטנה התערבלה, כשהבינה שגם בחושך לא תוכל לעמוד בכך, שידיו הקטנות השמנמנות ילטפו אותה בתאווה. אריק נגע בה באור, מסרב להניח לעיניה, "הסתכלי עליי," ציווה. "אל תעצמי את העיניים..." והיא הביטה בו כשטרף אותה במבטיו. ואצבעותיו הארוכות העדינות ליטפו את פניה.
"את הטבעת קנית במיטב כספך...?" שאל הרב את מויישה. וקולו הצייצני של מויישה ענה בחיוב. השם ישמור.... קולו כצפרדע מקרקרת, עוד רגע היא מתעלפת, בלי לרצות נזכרה בקולו הצרוד של אריק, "תסתכלי איך אני נוגע בך..."
כן, עוד רגע היא מתעלפת..... ראשה הסתחרר.
הרב ביקש ממנה להושיט אצבע.
היא היססה, קיבלה מבט נוזף מכיוון אימה, ומבט שואל מכיוון חמותה לעתיד.
בחוסר רצון בולט, הרימה אצבע רועדת.
ב ו ם !!!!
קול הירייה ניפץ את האולם, הדהודה התפזר סביב הגר כשברים חדים של זכוכית.
צרחות.
נשמע רחש המולה והיסטריה מקרב האורחות, והאורחים.
הגר הפנתה את ראשה בתנופה חדה מסביב, מויישה נשמט עליה, פצע פעור בחזהו, ועיניו הקטנות יוצאות מחוריהן בבהלה. הוא חירחר, והיא נחנקה בפחד, קולה השתנק, וגם אם רצתה לצרוח לא הצליחה. כן... היא מתעלפת חשבה, ופיללה לצנוח, אבל...
היא ראתה את אריק מסתער פנימה, שולף אקדח וסב בסחרור לעברה, מגן עליה בגופו, מאבטח נוסף קפץ פנימה לחופה, והגן בגופו על אביה האדמו"ר שלמה הלוי. הסחרחורת החליפה את מקומה עם בחילה חמוצה שעלתה במהירות בגרונה, בוהה במויישה השרוע בריצפה מתנשם בקושי, וחלחלה עברה מרגליה לעבר בטנה וחזה. היא בכתה, רעדה, ועצמה את עיניה בבהלה.
השתררה דממה פתאומית כשמישהו צעק מבחוץ, "תקראו לאמבולנס!!"
כולם עמדו מבועתים למראה הדם שניתז לשמלה הלבנה של הכלה, ולפתע בלי הכנה מוקדמת, נכנס פנימה איש מכובד, עם אותה חליפה בשלושה חלקים, מושך אחריו אישה צעירה, ודחף אותה לפניו בכף ידו הפרושה על גבה.
"אני מצטער לקטוע את מהלך העניינים," לגלג בעוקצנות, "אבל חובתי למנוע את קיום החתונה הזאת!!" מויישה גנח בכאב, והגר הורידה מבט מבוהל אליו, "הוא לא ימות!!!" גיחך האיש. "רק רציתי למנוע הכל... בגלל מה שעשה הממזר הזה לבת שלי!!"
"מה רצונך?" שאל לפתע הרב. "איך אתה מעז להעליב את האורחים, את ההורים של החתן והכלה?"
האיש צחק. "מעליב?" הוא נראה מרוצה מעצמו. "ת'רואה את הבטן שהבת שלי סוחבת?" הצביע באקדחו אל כרסה התפוחה של בתו. "זה שלו, הממזר בן ממזר...!!!" הצביע על מויישה השרוע בריצפה.
עבור הגר זה היה יותר מידיי, היא התעלפה.
