"יש לי בשבילך הפתעה, בואי!". קולו היה נרגש ורך כקולו של ילד קטן.
לעולם לא דיבר אלי בנימה ענוגה שכזה.
ליבי נצבט.
נדרכתי.
רגליי כשלו.
אסף היה מסוגל לכל ולא היה בכוחי לספוג מהלומה נוספת מצידו.
"לא, אני לא באה", לחשתי.
"אני פוקד עליך לבוא ומיד", זה נישמע כטריקת דלת.
ורק אלוהים ידע איך הייתי מתה מפחד כל פעם מחדש מאיימת המחשבה שלא תפתח דלתו שוב.
משרדו, שהיה תמיד מסודר ומצוחצח, נראה עכשיו כדיר חזירים.
מצאתי אותו ישוב על הרצפה, מצמיד לגופו כדור פרווה נוצץ בצבע ארגמן
והבעת עונג אינסופי מרוחה על פניו.
אסף הניח את כדור הפרווה בזהירות על השטיחון שבפינת החדר ועזב בלי לומר מילה.
התקרבתי מעט. הכדור החל משנה לאט, לאט את צורתו.
זוג עיני דבש כשני ראשי סיכה ננעצו בי בסקרנות מתוקה וחוטם לח רחרח בקדחתנות את האוויר
הצונן. הוא פרש את רגליו לקראתי והתרומם מעט.
נשמתי נעתקה. קירבתי עליו את כף ידי. הוא תחב בה את חוטמו וכפותיו הענוגות עם
כריות ורדרדות, מעוטרות ציפורניים בורקות לופפו את זרועי.
חפנתי בזרועותיי את הכדור הענוג והצמדתי אותו לליבי. נשימותיי פסקו, בל ייבהל.
קפאנו לכמה רגעים בחיבוק ראשון של הכרות. עצמתי את עיניי בציפייה.
חשתי בלשונו, מלקקת את שפתיי ובכך חותמת ברית עולמים בינינו.
דמעות פרצו מעיניי. הייצור הקטן העניק לי את אהבתו ללא תנאי. הוא קיבל אותי
בתמימות שזמן כה רב נפשי הייתה חפצה בה.
"ייקוש הארגמן, נקרא לך, דובי", לחשתי לאוזנו. והוא ליקק את חוטמי כמאשר את דבריי.
קמתי בזהירות על רגליי, נטלתי מהשולחן המבולגן בקבוק תינוקות מלא בחלב והצמדתי
אל פיו הפעור של חברי החדש.
הוא לא התנפל עליו כחיית פרא, אלה החל יונק ממנו באיטיות, כמתענג על מעדן הגורמה.
לפתע הפסיק, כרבל את גופו החמים ונרדם בחיקי.
התיישבנו בכורסתו הענקית של אסף. ניסיתי לנתק אותו מחזי, בכדי להניח על בירכיי,
אך הוא תחב את חוטמו בין שדיי ונצמד אלי, נאחז בציפורניו בדש מקטורני.
חשתי לאט, לאט מתמכרת לריחו, למגעו, לתנועותיו הזעירות, התינוקיות.
שקעתי בתנומה.
חלום בלהות נעץ את ציפורניו בנפשי, קורע אותה לגזרים.
שם, בחלומי, ערומה, מתבוססת ברפש, זחלתי על גחוני מאימת השוט הצולף על גופי,
אך אסף לא הרפה ממני.
אחוז דיבוק הוא לא פסח על אף שעל גופי.
דמי זב, מתערבב ברפש וטיפות גשם שהמטירו עלינו השמיים הזועמים.
מותשת, צנחתי על האדמה הבוצית.
ואז הוא תופס בשער ראשי הארוך ופקד עליי לעמוד על בירכיי.
הבחנתי בחמישה גברברים המתקרבים אלינו. הם הקיפו אותי במעגל צמוד, בוהים בי בשתיקה.
אסף נסוג מעט לאחור, הצליף באוויר.
גופי נרעד למשמע צחוקו המשולהב של עדר הגברי.
התעוררתי בבת אחד מאנחתו המתוקה של דובון.
אסף עמד בדלת והביט בנו במבט שלעולם לא הכרתי.
הוא ניגש אלי, צנח על ברכיו, ליטף גלדי צלקות על פניי, נשק קלות אל שפתיי ולחש לאוזני:
"זו לך מתנת פרידה שלי. אני נוסע מכאן. אל תחפשי אותי".
לא העזתי לא לזוז ולא להשיב לו.
עצמתי את עיניי. שמעתי אותו עוזב.
דובון פקח את עיניו ואני טבלתי בתום וטוהר האינסופי שלהם.
חשתי נפשי כמתקלפת משכבות הזוהמה.
מבטו התינוקי התחיל להרצין, פולש אל מחשבותיי, נובר בהם.
סבתי את ראשי בבושת פניי.
לחיי בערו. רציתי לזעוק לשמיים, אך נצרתי את זעקתי בגרוני החנוק.
חשתי חשופה ופגיעה כל כך מול היצור התמים הזה.
הכרחתי את עצמי להשיב לו מבט, מחייכת אל כדור האושר הזוהר שלי.
הוא החזיר לי מבט שובב.
מלמלתי: "שמור עלי, ייקוש הארגמן".
הוא פוער את פיו, לשונו העדינה נצמדה אל האצבע שלי כלשד אמו.
חשתי בתנועות יניקה שלו, מטהרות אותי לעד.
*מהו ייקוש?
ייקוש או Stalking הוא שם נוסף לתיאור אמנות הציד. מדובר בציד של אנרגיה, כשהציד צד את כל אותם מקומות המביאים לאיבוד אנרגיה. התנהגויות, תגובות, דפוסים חוזרים, כל פעולה שמחלישה, מכווצת ומביאה לחוסר אושר והיחלשות.
