התעוררתי בזרועותיה של נאדין,החבטה שחטפתי בראשי עדיין כאבה.
"מ...ה קרה?" שאלתי בגמגום.
"מצאתי אותך שוכב כאן על הרצפה מדמם!" אמרה בקולה השקט כשהיא מלטפת את פניי ברוך אמאי .
"ואיך הגעתי אל הספה?" שאלתי.
"סחבתי אותך...אתה כבד מאוד! אמרה וצחקה.
ניסיתי לחייך אך ראשי כאב.
התרוממתי בזהירות חש עדיין סחרחורת קלה.
"שכב!" ציוותה עליי נאדין .
"חייב לקום..." אמרתי- לפתע הבחנתי בפיסת נייר המשתרבבת מידה של נאדין."מה זה?" שאלתי בסקרנות.
זו סתם..." ניסתה להתחמק משאלתי.
משכתי במהירות את פיסת הנייר מידה,היא לא התנגדה.
קראתי את המילים הבודדות שנכתבו בעניין.
"מה זה צריך להיות?" שאלתי כשאני מראה לנאדין את פיסת הנייר.
"לא יודעת!" ניסתה להתחמק שוב פורצת בבכי.
"ספרי לי במה הסתבכת.." ניסיתי לשדלה.
"זה סיפור ארוך.." אמרה, מוחה את דמעותיה.
"יש לי זמן מתוקה!" אמרתי אוחז בידה בחום.
היא חייכה בביישנות:"אני מצטערת כל כך שהסתבכת בגללי..." אמרה.
"מי זה שנוטר לך טינה? ומדוע?"שאלתי בסקרנות.
"היה ב...חור אחד שפגשתי..."פתחה בסיפורה.
"התאהבנו וחיינו יחד כזוג נשוי..אותו בחור..התברר לי אחר כך היה סוכן של המוסד..
היה נעלם לפעמים לשבועות ואף חודשים, ותמיד כשניסיתי לברר פרטים היכן היה-
הוא היה מתחמק כהרגלו. באחד הימים נעלם לשנה.ניסיתי להתקשר לנסות לגלות להיכן נעלם...אך האדמה בלעה אותו. ואז...אז החלו "הביקורים" כמה וכמה פעמים פרצו את ביתי, הפכו הכל...ניסו לחפש משהו שלי לא היה מושג מהו.
באחד הימים חטפו אותי בדרכי לעבודה,שמו שק על ראשי ושאלו כל מיני שאלות.
על סודות, מפות,שלטענתם נגנבו מהם." סיימה כשעצב על פניה.
"סיפור נחמד!" אמרתי מסרב להאמין.
"אני נשבעת שאני דוברת אמת..."אמרה והחלה לדמוע שוב.
"ומה הקשר לפתק הזה?" אמרתי בכעס.
"הם מנסים להפחיד אותך!" אמרה.
"ותאמיני לי שהם הצליחו" אמרתי אוחז בראשי הכואב.
"אני באמת מצטערת!" אמרה מצמידה נשיקה ללחיי.
התרוממתי על רגליי נתמך בה,ראשי עדיין כאב מאוד. צעדתי לעבר המטבח שוטף את ראשי תחת זרם המים הצוננים.
הטלפון צלצל,היה זה עובד ששאל לשלומי ושאל אם אני מגיע לפגישה, השבתי שכן וניתקתי.
"איך אתה יוצא במצב כזה?"שאלה נאדין כשהתקדמתי לעבר הדלת.
"חייב לדבר עם עובד! אולי הוא יסביר לי מה קורה כאן" אמרתי נתמך במשקוף הדלת.
"תראה איך אתה נראה...אני באה איתך!" אמרה לוקחת את תיקה ושמה אותו על כתפה.
הסכמתי בחוסר ברירה. ירדנו במעלית עד לקומת היציאה שם ברך אותי המאבטח (מהסיפור של נאדין) לברכה.
הייתי סקרן איך הוא הגיע לסיפורי. הוא הסביר שהוא עושה השלמת הכנסה, ונאדין בקושי מעסיקה אותו בסיפורה.
ביציאה הבחנתי באדם הנשען על אחד המעקות כשעיתון בידו, ידעתי שהוא עוקב אחרינו.
הלכנו מספר דקות כשאני מציץ בחלונות הראווה,אותו אדם היה בעקבותינו.
לפתע התקרבה מונית לעברנו,סימנתי בידי והיא נעצרה בחריקת בלמים,אני ונאדין עלינו למונית, ביקשתי מהנהג להאיץ, אותו אדם שהיה בעקבותינו השליך את העיתון מידו ובריצה התקדם לעבר מכונית שחורה שחנתה בסמוך.
הבטתי בהפתעה בנהג המונית,היה זה לא אחר מבוריס השכן הפסיכופט שלי.
"אתה בדיוק במקום הנכון!" אמר כשהוא צוחק צחוק מטורף.
המכונית "טסה" במהירות , ביקשתי ממנו שלהאט אך זה המשיך בנסיעתו המטורפת כשהוא ממלמל :"מי עושה קקי על דלת שלי....מי? מי? מי?-מי עושה קקי על דלת שלי? אתה מת!"
שוב צחק צחוק מטורף,"לאן אתה נוסע?" שאלתי מבוהל מנסיעתו המסוכנת.
"אני נוסעת לבית קברות...שמה אתה מת!" אמר בשפתו העילגת כשהוא מצית את אחד מהסיגרים המסריחים שלו.
"אתה לומד לא מתעסק עם מאפיה רוסית!" אמר ונשף עשן לעברי.
"מאפיה רוסית, המוסד, הרצח שהיה...מה עשיתי אלוהים?" שאלתי את עצמי.
נאדין החלה צורחת ואני סימנתי לה בעיניי לשים את חגורת הבטיחות,היא הבינה והקליקה.
שלפתי את אקדחי וכיוונתי אליו:"תעצור את הרכב בבקשה!" ציוויתי עליו בקשיחות.
בוריס הבחין באקדח והחל לצחוק,"מה מצחיק? "שאלתי מופתע.
"הזין שלי יותר גדול מאקדח שלך!" אמר כשהוא ממשיך בצחוקו.
"יש לך זין קטן!"אמרתי-נזכר בעובד ידידי שסיפר לי פעם בדיחה ישנה על בוריס אחד.
הוא הרצין לפתע ומשך מידי את האקדח,נאבקתי בו ואז נורתה ירייה ופגעה בגבו.
המכונית איבדה שליטה,ראשו של בוריס נשמט על ההגה כשדם זורם ממנו.
ניסיתי להזיז את גופו מכסא הנהג,אך זה היה כבד וגדול,השחלתי את רגלי לכיוון דוושת הברקס ולחצתי בכוח,המכונית החלה מאיטה עד שנעצרה לפני מיכלית ענקית של דלק.
שחררנו עצמנו מחגורת הבטיחות והתרחקנו במהירות מן המקום, מרחוק הבחנתי במכונית שחורה הנעצרת ליד המונית וממנה יוצאים כמה אנשים כשאקדחים שלופים בידיהם.
פסענו כמה רחובות ואז משכתי את נאדין לתוך אחת המסעדות שהשקיפו לעבר הכביש הראשי.
המסעדה הייתה כמעט ריקה,זוג ישבו בצד אחד ובשולחן לצידם ישב לא אחר מבוריס –כשפיו מלוכלך מקטשופ.
