תאווה מביאה לנקמה\ברוך ק.
יכול אני לספר את מה שנודע לי בדיעבד מברוכה'לאה על סיפורה האישי, אינני שומר מצוות אך הדלת בביתם של הזוג החרדי המקסים ברוכה'לאה ומושיק,זוג אורתודוקסי מלידה, תמיד הייתה פתוחה בפניי. על שבעת ילדיהם הקטנים המחונכים והמקסימים –הם ניצחו,כמו זובין מהטה באחד הערבים,היותר מוצלחים, בהן ניצח על התזמורת הפילהרמונית של ברלין..
הגדולים בילדים עוזרים לקטנים, מקריאים להם סיפור לפני השינה, השיחות נערכות ללא הרמת קול הרמוניה מושלמת, שום דבר שיכול להזכיר את הג'ונגל שאני גדלתי בו,את משפחתי עם כל האמוציות המוחצנות והיצרים הלוהטים,ושום דבר מההרמוניה הזו לא הכין אותי לסיפור הזה –לדרמה שהתחוללה בבית משפחת ברוכה'לאה ומושיק ששונקין.
תמיד נהניתי להתארח שם בשבתות, כחילוני לשמור שבת היה לנקות את הראש, למלא מצברים, לנקות את הריאות מעשן הסיגריות שהיה עולה ככבשן מפי. צפייה בשפיות בשיא התגלמותה, שאוהב אני להתבונן מבחוץ על העולם כבדרך חיים, וזה מה ששובר אותי הכי הרבה –אפילו התא השמור ביותר אינו מוגן ולבסוף כולנו רק בני-אדם אז בלי להחזיק אתכם במתח אספר את שאירע:
ברוכה'לאה מטפלת בשבעת ילדיה- אישה קשת יום היא,מעבר למטלותיה כעקרת בית לקחה חצי משרה בגן ילדים סמוך, כעוזרת גננת, להשלמת הכנסה. מושיק שתמיד היה טרוד עם עיסוקיו כמחנך בישיבה בצפת היה בעל למופת ותמיד עזר ככל יכולתו, לפחות בשבתות שאני הייתי שם,אני לא אסחף –הוא לא היה משוטפי הכלים אבל זמנו הפנוי היה תמיד מוקדש לילדים אם זה ללמד גמרא כזו או אחרת אם זה לספר סיפור ללייבי הפעוט, והחיבור עם אישתו לי, כמתבונן, נראה אידיאלי, משלימים אחד את השני.
לכן כל כך הופתעתי לשמוע בבוקר התשיעי לאחד עשרה אלפיים ואחת את ברוכה'לאה בוכה בטלפון כשיזמתי שיחה לאחר זמן רב שלא שמעתי ממושיק, בגלל נפילת התאומים ומתקפת הטרור בארה"ב, באותו יום ארור ושחור ומלא פיח וריח של המון אפר ועפר. לא ידעתי אם מושיק בניו-יורק לשם היה נוסע מדי פעם להתרמת תרומות –שיחת נימוסין שהכניסה אותי למערבולת של הלם.
"ברוכה'לאה היי את בסדר את נשמעת לי רע,קרה משהו?"-שאלתי והוספתי,"זה בגלל מה שקרה בניו-יורק את נשמעת בוכה..","זה מושיק, זה מושיק"-היא מלמלה בבכי,"מה קרה הוא בניו-יורק,הוא נפגע?"-שאלתי מספר פעמים ובין התייפחות אחת לשנייה סיפרה:"אתמול מצאתי את משה עם השכנה אצלנו במרתף,בבית הכנסת שבנינו שם, ערומים,ערומיםםםםםםם"-היא צרחה כשנרגעה טיפה המשיכה:"ואתה יכול לנחש לבד במה היו עוסקים...", "מושיק?,אין,מה, השכנה?"-עכשיו אני מלמלתי בשוק "זה לא יכול להיות".
אני לא מצדיק בגידה ולא מכיר את השכנה, אבל למושיק זה ממש לא מתאים –הוא נראה לי אדם אמין, שאוהב את אשתו ומשפחתו, שתבינו אשתו גם אחרי שבע לידות נראית אישה נאה מאוד,בעלת גזרה רזה,מטופחת, למרות היותה חרדית, הרי בכל טיול קצר שתעשו בבני-ברק תוכלו לראות נשים מטיילות עם הילדים שלהן על הידיים ובעגלות ונשרכים מאחור, לטעמי טנק מרכבה שלוש פראייר לידן ומי כמוני, טנקיסט בצבא ההגנה של ישראל, מצוי בהוויה של מסה גדולה...?
"אבל אני נקמתי,גדי" שמעתי אותה ממלמלת בבכי שוטף ושתי ידיי מחזיקות חזק את ראשי שלא יתפוצץ, בהלם שאלתי "מה עשית,ברוכה'לאה, מה עשית?" מבוהל לשמוע את התשובה,"כשהם שמעו אותי צורחת לאאאאא השכנה קמה מיד התלבשה ויצאה, ומשה התחיל לבכות- האפס, ברכה את חייבת
להבין, לא יכולתי להתאפק, שבועיים, את לא נותנת לי לגעת בך, אפילו לישון ביחד, תביני אותי זה כלום!!!הוא אסף את בגדיו ושאל אותי אותייייי"-צרחה עליי עד ששמעתי פעמונים מצלצלים לי באוזניים,"אותי הוא שואל אם ארוחת הערב מוכנה?, אם הילדים אכלו?, כל הלילה אני מתהפכת במיטה ושומעת אותו נוחר בחדר הסמוך, לא התאפקתי, לא יכולתי לשלוט יותר בעצמי, ככה לא מתנהג יהודי, ככה, גדי, לא חינכו אותי!,לקחתי מהמגירה של הסכו"ם במטבח- זוג מספריים וחתכתי, גדי חתכתי".
"ברוכה'לאה תגידי לי שלא פגעת בו,אני מוכן לבוא מיד,רק תגידי לי שלא פגעת בו"-בקול רועד שאלתי דומע כשלנגד עיניי מהדהדת הטרגדיה...
"בשקט נכנסתי לחדר, ובעדינות כדי שהאפס לא יתעורר -גזרתי לו את הזקן, ואחר כך את הפאות הארוכות, לקחתי לו את הסמלים המכובדים שצבר במשך שנים",סיפרה לי ברוכה'לאה.
הדמעות בעיני נדמו לי כנהר גועש, אני לא זוכר את עצמי כל כך מתרגש, הזוגיות המושלמת, שהכרתי בהם, שתמיד הייתה לי למודל חיקוי לנישואים יציבים, ובריאים התרסקה,עולמי שלי חרב ואז היא סיימה את השיחה ואמרה: "שלא תדע, גדי –שלא תדע אבל יש נחמה בנקמה".
"תאווה מביאה לנקמה" –אמרתי לעצמי שוב ושוב,וניגשתי למקלחת להתארגן ללכת, לקורס שהתחלתי לקחת בתל-אביב לכתיבה, לא משהו אבל עם המון פוטנציאל....
