שיר מחלה(עוד אחד)

לבזבז לי שעות וימים מול מראה,

להתחיל להכריז הכרזות:

"מעכשיו לא אוכלים, מעכשיו רק צמים"

כי צריך להוריד, להרזות.

שומן זה מגעיל, עצמות זה מקסים

החצאית קצת פחות הדוקה,

מעגל של קסמים (כדורים הם ניסים)

גם עם נפש חורקת, סדוקה.

לחפש אלבומים, לסמן עוד פגמים בכל גוף, זיכרון ותמונה,

לשתות רק קפה (הרו-שיק זה יפה!)

ולרוץ מסביב לשכונה.

לישון כל הזמן, לבכות עד לרגיעה,

להתעלם מכולם, (גם מאימא)

לקלל ולשרוט, לדחות כל נגיעה,

מאבק ביני לבין הבולימיה.

בשיא המחלה (אני) בוכה וצועקת:

"שלך רק כי אין לי ברירה!"

כל הדברים שהקרבתי בשבילך..

ולא קיבלתי כלום חזרה.