בחורף 1990, מצאנו את עצמנו פליטים בירושלים. התקופה הייתה אמצע מלחמת המפרץ ולאחר שבוע של נדודים בבית קרובים באזור השפלה החלטנו לא לחזור בינתיים לדירתנו באזור המרכז והתמקמנו בעלי, ילדתי בת השלוש, חמי, חמותי ואני בביתה של דודה ז'ניה בירושלים. דודה ז'ניה הציעה לנו להתגורר בדירתה במשך המלחמה. "אני אעבור לגור אצל הבת שלי וככה יהיה לכם מקום", אמרה. אם היו הימים כתיקונם אצלי, ספק אם הייתי נענית להצעתה, כי ידעתי היטב שלא יהיה לי קל לחיות בבית אחד עם חמי וחמותי. אולם באותה תקופה החלמתי מהריון, שלא עלה יפה והסתיים בחודש השישי בניתוח קיסרי עם ולד מת והרעיון לבלות שעות רבות עם ילדתי בלבד בחדר האטום לא קסם לי. חשבתי לתומי, שאולי השהות בחברת בני משפחתו של בעלי תקל עלי להתגבר על האבל. מחשבה זו הסתברה מהר מאד כטעות.  

כשהגענו לירושלים סבלנו מהקור החודר לעצמות. בתור תל-אביבים מצויים לא הורגלנו בחורפים קרים, שצריך להסיק בהם את הבית במשך כל היום והלילה. בירושלים אי אפשר היה להסתובב בחוץ בלי ללבוש שלוש שכבות בידוד, כובע גרב, צעיף וכפפות להגנה מפני הרוח המקפיאה. כמובן שלא הבאנו אתנו מתל-אביב בגדים מתאימים לחורף הירושלמי. נאלצנו במהירות להצטייד בגאטקעס לגברים, גרביונים מצמר לנשים ובגופיות פלנל לבני שני המינים.

דבר נוסף, שהיה מוזר בעינינו, התל-אביביים, היה, שכל השכנים בבניין המשותף ובבניינים השכנים באותה שכונה ירושלמית מרוחקת ממרכז העיר, הכירו זה את זה ואת הדודה ז'ניה, וכמובן בהגיענו טרחו להסביר לנו פנים ולהזמין אותנו אליהם ואת ילדתנו לשחק עם ילדיהם. בבניין המשותף שבו התגוררנו בשכונת רמת-אביב ג בתל-אביב לא היה נהוג לשוחח עם השכנים מעבר לאמירת שלום כפויה במעלית. שם נהנינו מאנונימיות מוחלטת ואילו בירושלים כולם ציפו לבואנו, ידעו פרטים רבים עלינו ואף התעניינו באמת אם אנחנו זקוקים לדבר מה בתור מי שנעקרו מביתם בשל המלחמה.

בקומה שמתחתנו גר זוג צעיר נחמד, ענת ואייל, עם שני בנים, שהיו בגיל קרוב לגילה של בתי. התיידדנו אתם ומהר מאד בילו ילדינו ביחד בשעות הפנאי במשחקים ובצפייה בטלוויזיה, ואני ישבתי ושוחחתי עם ענת על ענייני גידול ילדים ועל החיים עם בעל מכור לעבודה, שהעסיקו אותי באותה תקופה. אייל, אביהם של הבנים היה רופא, שעבד במשמרות מסביב לשעון בבית-החולים הסמוך ואשתו הבינה ללבי, כשהתלוננתי על שעות העבודה הארוכות של בעלי.

הופתענו גם מכך, שבעוד שבתל-אביב כל צפירת אזעקה עצרה את החיים וגרמה לאנשים להסתגר בחדרים אטומים ולחבוש מסכות, הרי שהירושלמים התעלמו מצפירות האזעקה כאילו לא שמעו אותן כלל והמשיכו בחייהם. "כאן לא יפלו טילים", נהגו לומר לנו בביטחון רב ואנחנו שעדיין זכרנו את הדי הנפילות באזור המרכז הבטנו בהם תמהים על מקור הביטחון המופרז שלהם.

לאחר שהתמקמנו בדירה וחמותי ניסתה לארגן את המטבח בהתאם לצרכינו התברר לנו, כי המטבח של הדודה ז'ניה היה מאורגן במין אי סדר מוחלט, חסר כל היגיון ולא הייתה לנו שום אפשרות למצוא בו משהו מהחפצים שנזקקנו להם לשם הכנת אוכל. למשל, שום דבר לא נמצא במקום שבו היית מצפה למצוא אותו: הסכו"ם לא היה במגירות שקרובות לשיש, הצלחות לא היו במגירות שמתחת לסכו"ם או מעליו. הכוסות מוקמו במדפים עליונים, שקשה להגיע אליהם ואילו את הסכין לחיתוך לחם לא מצאנו מעולם. ברבות מהמגירות שררה ערבוביה של חפצים שונים ומשונים שמקומם בדרך כלל אינו במטבח: מזכרות מטיולים בעולם, מכתבים לרוסיה, חומרי כביסה, סבונים לאמבטיה וכדומה.

באחת הפעמים כשחיפשנו משהו קרוב לשעה ולא הצלחנו למצוא אמרתי לבעלי שהמטבח של הדודה ז'ניה הרחומה נראה לי כמו מטבח של מכשפה (לא שראיתי מעודי מטבח של מכשפה), אבל אילו הייתי מבקרת באחד, זה מה שהייתי מצפה לראות.

הדודה ז'ניה החביבה הייתה מגיחה מדי פעם לביקורי הפתעה מביתה של הבת בבאר-שבע,

היא האמינה, שבמכשיר הטלפון משתמשים רק במקרי חירום ולכן לא התקשרה מראש אף פעם להודיע על בואה. באותם ביקורים ניסינו לברר אתה איפה נמצאו החפצים החסרים. מסתבר שבחלק גדול מהם כלל לא השתמשה והאחרים היו פשוט בארונות שני חדרי המגורים, שהיו מלאים בבגדיה ובכלי המיטה שלה ובמגבות. מובן שלא מצאנו אותם, כי השתדלנו ככל שניתן לא לחטט בארונות החדרים האחרים, שהכילו גם את חפציה האישיים.

כשגרנו בירושלים וכל חפצינו האהובים היו בתל-אביב כשסכנת הרס מהטילים מרחפת מעליהם, הסתבר לנו, שבעצם איננו נזקקים ליותר מאשר מספר קטן של חפצים הכרחיים. אט אט נדדו בעקבותינו לירושלים בגדי החורף שלנו, המשחקים של הילדה, המצלמה, שנועדה להנציח את רגעי הכפור, כמה ספרי קריאה וכל שאר החפצים הרבים, שהורגלנו אליהם נותרו ללא שימוש בתל-אביב.