קמתי לתוך בוקר שהיה דומה לאלפי בקרים שלפניו. שיגרה, שעמום, מחשבות אבדניות וכו .
אחרי מקלחת בת רבע שעה תדלקתי בכוס קפה חזק, אך כל אלה לא שיפרו את מצב רוחי, שהלך והתקדר מרגע לרגע.
כשהמועקה איימה לרמוס אותי וחשתי נשאבת אל מעמקי הדיכאון, פיללתי להבזק מחשבה חיובית להיאחז בה כבקרש הצלה. והיא הגיעה ממעמקי תת ההכרה שלי ואירה את רוחי באור הבריאה.
זו הייתה מחשבה על מימוש חלומי הישן לטוס לקרנבל וונציה.
טונה של אדרנלין החלה זורמת בעורקיי, נותנת כיוון לחיי.
דמיוני החל משתולל. שלפתי את מחשב הנייד שלי מהתיק והזמנתי דרך אינטרנט כרטיסי טיסה לוונציה, מלון לשהות בו וכרטיס לנשף המסכות.
טלפנתי לאסף, אהבת חיי.
לפני כחודשיים החלטתי לשים קץ לקשר שלנו, קשר שגרם לי לייסורים רבים כל כך.
אך הדחף שלי ללכת על הקצה דחק בי לבחור דווקא בו בתור שותפי להרפתקת חיי.
הצעתי לו את הצעתי המגונה והוא הסכים לה ללא היסוס.
"אשריין לך כרטיסי טיסה ,מלון וכרטיס לנשף המסכות .
לא נטוס באותה הטיסה ולא נשהה באותו המלון.
אחזור אליך עוד שעה עם כל הפרטים", הכרזתי באוזניו והוא ידע שלא יוציא ממני מילה נוספת.
לקח לי פחות משעה לסדר את העניינים. חזרתי לאסף ומסרתי לו את הפרטים, כדי שיסגור את העסקה.
"רק עוד שבועיים", הייתה מחשבתי האחרונה, רגע לפני שנרדמתי.
כשהתעוררתי, לאט, לאט התחלתי להבין שהמשחק שאנו הולכים לשחק גדול עלינו בכמה מידות.
אך דווקא בגלל זה הוא היה מאתגר כל כך עבורי.
וכך נותר לי להחליט רק איזה דמות אלך לגלם שם ובהתאם לכך להכין תחפושת הולמת.
ידעתי שבמרתפי "הבימה" ניתן לשכור תלבושת שווה בעד סכום לא מבוטל.
תחילה השתעשעתי ברעיון ללכת דווקא על הדמות גברית. אך לאחר ששקלתי את המגבלות שהדבר יציב לפני,
שקעתי בהרהורים על דמות אישה שאלבש. אך אפשרות זו נראתה לי נטולת כל אתגר.
הפשרה הייתה לקחת על עצמי התמודדות עם שתי הדמויות, נשית וגברית גם יחד.
תחילה חשבתי לעצמי שיש לי יתרון על פני אסף, הרי ידעתי באיזה טיסה הוא טס והיכן ישהה.
אך נמלכתי בדעתי לבלוש אחריו. יתרה מכך: הכרתי אותו היטב וידעתי שעלול הוא לשנות את מועד טיסתו סביב תאריך בו יתקיים הנשף וכן גם להעתיק את מקום מגוריו למלון אחר.
אסף ישתדל לשים לי מט בכמה שפחות צעדים.
הוא ינסה לגלות את מועד טיסתי, נעזר בקשריו הטובים בכל מקום אפשרי.
גם קיים סיכוי שנעלה יחד על אותה הטיסה או נשהה באותו המלון ואז אצטרך להיות חזקה ולא להתפתות לו.
הוא גם מסוגל לסדר מישהו שירגל אחרי. אחוזת ייאוש המשכתי להרהר בהחלטתי להמשיך במשחק.
אלוהים, אני כבר עייפה . עייפה רק מהמחשבות הקודחות את מוחי.
עבור אסף ניצחון היה ערך עליון. הוא לא יברור באמצעים. ניצוץ שהצתתי בו עכשיו, הבעיר בו אש גיהינום.
וידעתי היטב: שנינו הולכים לסחוט את המשחק הזה עד תומו.
סרקתי את הנוסעים אחד, אחד מבעד למשקפי השמש שלי. נרגעתי סופית כשדלת המטוס נסגרה והדיילת הכריזה על המראה.
הייתי מצוידת בכדורי שינה ולא היססתי לבלוע מינון כפול. הייתי מותשת ממתח שאחז בי כל שבועיים
המטורפים של המתנה. כל כך הייתי זקוקה לכמה שעות הפוגה.
הקסם שנפרש לפני ממרפסת חדרי במלון שעל גדות הנהר גרם לי לחוש גיבורת רומן מתקופת מאה ה-18.
הייתי שתולה בין דפי הרומן, היכן שהו באמצע, ללא עבר. ואני זאת שהייתי אמורה לכתוב את המשכו.
מימי נהר הכהים דמו למגנט ענק שבכוחו למשוך אותי אליו.
נסוגותי לאחור, אל אפלוליות החדר. חשתי רצון עז לשוב הביתה, לשגרתי הבטוחה. התיישבתי על קצה מיטה הענקית, נשענתי על מזוודתי וחשתי את עורי נצרב ממגע על עורה הנוקשה. היה נדמה לי שכל רגע עלולה היא להתפוצץ לי
בפרצוף.
לפתע רציתי להשליך אותה למימי הנהר וכך להטביע את חלומי המטורף. כבר אחזתי בידית, כשצלצול הטלפון
פילח את הדממה.
המזוודה נשמטה מידיי על ריצפת החדר. הרמתי את האפרכסת.
"שלא תעיזי לעשות זאת, שומעת?". קולו השקט והנחוש של אסף שלף אותי חזרה, אל דפי הרומן הבלתי גמור.
"שלא תעיזי להרוס לי את המשחק, ברור?"
הוא ניתק והשאיר אותי אבודה וחסרת אונים. ידעתי שהוא להוט על המשחק הזה יותר ממני.
אסף ינשוף בעורפי, לא ירפה ממני, ינסה למתוח את המשחק מספיק זמן, בכדי שיוכל לכבוש את החלקה השמורה
ביותר שבתוכי.
בלבוש של מוסקטר ומסכה על פניי, עמדתי, נשענת על דקר סייף בפינת אולם הנשף ששכן בארמון מפואר.
הוא היה המואר אינספור נרות לכודים בנברשות בדולח, המשתלשלות מתקרתו הגבוהה ומעוטרת ציורי מלאכים שמנמנים.
בחנתי את הנוכחים. הפאר שעופף אותי הקשה עלי מאוד. התלבושות ובייחוד המסכות המופלאות, הרהרו את ריכוזי.
הגלימה אמורה הייתה להסוות את גינוני הליכתי. רוקנתי כמה גביעיי שמפנייה צוננת משובחת שהגישו כאן בנדיבות. המשקה הפשיר לאט, לאט את האווירה הקפואה של הנשף. עשרות עיניים החלו רושפים מאחורי המסכות בצייד לוהט אחרי בן זוג להרפתקה אפשרית.
בתור גבר אני הייתי אמורה ליזום היכרות.
הבחנתי באישה דקיקת גזרה לבושה כבת כפר מהרי האלפים. מסכה זעירה כיסתה את עיניה.
שיער נחושת ארוך גלש בגלים כבדים על כתפיה השבריריות. אף מושלם ושפתי ארגמן חושניות על פני חרסינה
ולחייה הסמוקות משכו מבטים. גברים רבים עברו על פניה.
הבחנתי באחד מהם, לבוש כנזיר בודהיסטי, מגולח ראש ומסכה מהממת מכסה לגמרי את פניו.
הוא נצמד אליה לפתע והרים על זרועותיו החסונות. אישה צעירה ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך לשווא. ה"נזיר" רק החיש את צעדיו.
אינני זוכרת איך מצאתי את עצמי ניצבת מולו פנים אל פנים, שולפת את הדקר שלי ומצמידה את חודו לגרונו.
הוא הרפה מאחיזתו באישה הצעירה והיא צנחה, מחסרת הכרה, לרגליי.
כשקירבתי את פני אל פניה, בכדי לבדוק האם נושמת היא, לחשה האישה לאוזני בעברית צחה: "תברחי, הוא זיהה אותך".
זינקתי ממקומי ופילסתי את דרכי אל שרותיי נשים.
גלימתי הארוכה והרחבה אפשרה לי להצמיד אל גבי תחפושת נוספת תחתיה.
תוך דקות ספורות הפכתי להיות צוענייה, לבושה שמלה פרחונית מרהיבה, פאה שחורה מפוארת ומסכה, פרי דמיוני, המכסה את פניי.
נותרתי יחפה וזה הקל מאוד על תנועותיי. חמקתי לכמה דקות החוצה לנשום אוויר צח וקריר של פברואר, להסדיר את נשימותיי ולהיכנס לדמות. שבעתי ממראות ססגוניים ואווירה טעונת יצרים. כמעט נחלתי תבוסה.
אך עכשיו קיוויתי להערים על אסף.
הכרחתי את עצמי לחזור. חיפשתי בקדחתנות את הנזיר, אך לשווא.
לא הוא ולא האישה, שאת כבודה "הצלתי" ברוב טיפשותי, לא היו שם כבר. אזרתי אומץ.
סך הכל לא היה לי מה להפסיד.
הנשף נכנס לחלקו המכריע והאחרון, הריקודים. שלב שלפני הכרזה על מלך ומלכת הנשף.
הזמן דחק בי. בחרתי בכמה גברים שלדעתי היו יכולים להיות אסף שלי.
הזמנתי אותם לריקוד קצר אחד אחרי השני. כך קיוויתי תוך זמן קצר לעלות על אסף.
כל חושיי היו מחודדים כחושי צייד.
כשפסעתי לקראת נזיר בגלימה אפורה שפניו הוסתרו בתוך קפוצ'ון ענק, צמרמורת עברה בגופי.
נמשכתי אליו בעוצמה אדירה. רעיון של ריקוד עם נזיר מסדר שתקנים היה כה מגוחך.
אך החופש המוחלט שהקנתה לי ההתחפשות הפך כל דבר לאפשרי. ולא נרתעתי.
נאמן לדמותו, הנזיר לא הושיט לי את ידו. וזה, כשל עצמו לגמרה הטריף אותי.
משכתי אותו בשרווליו הארוכים אל רחבת הריקודים.
הוא זז כגולם, אך לרגע לא הרפיתי ממנו. צחוק רם הרעיד את האולם.
הדיבוק נכנס בי. בתנועות מגרות של ריקוד מושחת קיוויתי לעורר אותו. אך הוא נשאר ניצב מולי אדיש, ללא ניע אל מול כל תחבולי.
שאגות עידוד שלהבו אותי וגררתי את הנזיר האומלל שלי אל כיוון היציאה.
הצמדתי אותו אל הקיר. השחלתי את ידי אל תוך שרווליו הרחבים.
אצבעותיי נגעו בגופו. היה זה מגע כה מוכר.
היה לגופו את הריח של אסף. משכתי את הקפוצ'ון שלו לאחור.
ולפני שפניו נגלו לענייני, הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. לשונו התלפף על לשוני בתאוותנות ממכרת.
הוא היה מרפה מעט וננעץ שוב בשפתיי עד זוב דם, יונק אותן אל פיו, מטריף את חכי בלשונו ושוב מלפף אותו על לשוני. גופו התחיל לרעוד את הרעד המוכר. הוא משך אותי מחוץ לאולם, קורע ממני את בגדיי.
נמלטנו אל הסמטה הקרובה.
הוא חשף את שדיי, חופן אותן כדי לחוש את מוצקותן, את כובדן, שתאוותי אליו העניקה להן.
מועך אותן באצבעותיו, יונק מהם, הוא הרים אותי מעט והצמיד אל הקיר.
ליפפתי את רגליי סביב מותניו.
חודר אלי בפראות הוא מילא את החלל הבוער בתוכי, מחליק עמוק יותר ויותר, כשמפלי צוף החמים ניתזים על גזעו.
הוא חדר אלי בנחישות עצמתית, כשואף להשתרש בי לצמיתות. לשונו החליק על צווארי, גלשה אל תוך אוזני, משלהבת אותי בנבירות של חשק שלא יודע שובע.
כשחש בהתכווצויות מערת תענוגותיי על גזעו הטעון, צנח אל רגלי, שולח את לשונו אל מוקד העונג.
לוגם ממנו וגורם לי להתחנן אליו לעוד. הוא משך אותי מטה והייתי ערומה על ברכיי ושפתותיי יונקות מפאר גברותו,
חולק איתי את הצוף שאסף ממפלי תשוקתי. לשוני מלקטת את טעמו הנדיר מגזעו העומד להתפקע.
חשתי ברטט דמו הזורם בעורקיו התפוחים. מגע חספוסי לשוני על גזעו הבוער גרם לו לגנוח את גניחותיו הרמות.
הוא סיבב אותי אל הקיר וחדר אל מערתי הבתולית. עוצמת העונג גברה על כאבי.
הוא פרש את זרועותיי, נצמד אלי בתנועות כיבוש אחרונות ופרק לתוכי את מטען חשקיו.
הוא לחש לאוזני את מלותיו האחרונות: "סלחי לי, אהובתי, לא תראי אותי שוב".
זעם כלפיו גהה בי.
חפנתי את פניי בכפותיי וחזרתי אל מקום שבו החבאתי את תחפושת המוסקטר שלי.
שאגות באולם הנשפים האיצו בי לעשות מעשה.
עמדתי בפתח האולם וצפיתי באסף, מושיט לאישה עם רעמת נחושת את כתר מלך הנשף, שהוענק לו ובקולי קולות מבקש את ידה.
לא היססתי לרגע, פסעתי לעבר הבמה, חותכת את האוויר הדחוס בדקרי השלוף.
דממה נחתה באולם. בהינף ידי נעצתי את דקרי בטווח שביניהם. הורדתי את הכפפה הלבנה מידי והשלכתי לרגליו.
גבר מרשים ניגש אלי בצעד נמרץ, הוריד את הכובע מראשי והכתיר אותי למלכת הנשף.
אישה בעלת רעמת הנחושת הרימה את הכפפה ונעלמה.
אסף דחף לידיי את כתרו ועזב בעקבותיה.
מובסת, עמדתי מול קהל המתפזר לכל עבר בדממה רועמת.
למחרת שבתי ארצה.
כעבור שבועיים קבלתי בדואר רשום קופסה קטנה ובה הייתה מונחת כפפתי הלבנה אוחזת צילום של אסף והג'ינג'ית תחת חופת נישואים.
סוף פתטי למשחק פתטי עוד יותר.
