רגע לפני היציאה מהבית הרגשתי רעב מכרסם בקיבה. פתחתי את המקרר ושלפתי קלמנטינה, עורה ירוק-כתמתם בוהק ונראה מבטיח. קיויתי שעד שאגיע ל'פול' ב'כרם' הקלמנטינה תרגיע את הרעב. זרקתי אותה לתיק ויצאתי, גוררת אחרי את העגלה.
יום שישי כבר מזמן הפך להיות היום הכי מעצבן בשבוע. איכשהו בזמן האחרון יוצא לי דווקא ביום שישי להגיע לשוק, כשכל העולם אחותו ואשתו שם ואי אפשר לזוז כל שכן למשוך אחריך עגלה עמוסה. בכלל המשפט "היום קצר והמלאכה מרובה" דוקר לי נורא. מי שהמציא את האמרה לא בילה את סוף השבוע בחברתי. מרובה? מוגזמת, מלחיצה, מעצבנת ואף פעם לא נגמרת. במיוחד עכשיו ששוב פעם החזירו לנו את שעון החורף המעצבן, מחשיך את העולם יותר מדי מוקדם. אני נזכרת בגעגועים עזים בימי שישי הרחוקים, אז עוד הצלחתי לגרום שיהיו פנויים, מפגשים, בתי קפה וחיוכים.
צ'יק צ'אק מגיע קו 42 וחוסך ממני את עצמי בחישובי כדאיות של זמן וכסף.
העגלה העקומה והמצייצת נגררת אחרי כמו איזו 'סבתא יכנה', איזה בושות. אני מקפלת אותה, מוצאת מושב בודד פנוי, מתיישבת ומחדירה אותה בין ברכי למושב לפני. הקיבה שלי מזכירה לי בקרקור שטרם הרגעתי אותה. אני מושיטה יד למעמקי התיק וממששת אחרי הקלמנטינה.
האוטובוס עוצר בתחנה הראשונה. אישה קוראת בקול: "נהג! תפתח לי את הדלת". הנהג נותן עודף ולא מגיב. האישה, מבוגרת מרימה שוב את קולה: "נ ה ג ! ה ד ל ת ! ! !", הנהג עדיין לא מגיב, ממשיך להתעסק עם הנוסעים החדשים. אני מרחמת על האישה וצועקת בקולי החזק והצרוד: " נ ה ג ! ! ! " חצי אוטובוס מסתובב לבדוק מי זו הצרחנית, רק הוא לא נע ולא זע. 'אולי הוא בכלל חירש, אני מהרהרת, לא, לא יכול להיות שיעסיקו חירשים בתחבורה ציבורית'. המבוגרת קוראת לצעירה שעומדת ליד הנהג וממתינה לעודף, ומבקשת שתגיד לנהג לפתוח את הדלת, היא אומרת משהו, אבל הוא ממשיך ולא מגיב. המבוגרת מתעצבנת, נראה שקשה לה לעמוד, שוב ושוב היא קוראת ומבקשת ואין תגובה. אחרי שכל הנוסעים נכנסים פנימה הוא מחליט בשעה טובה, לעשות לה טובה ופותח סוף סוף את הדלת לאישה. היא יורדת ואומרת בקול ובהטעמה שאומרת בדיוק ההיפך, "תודה רבה לך!!!" ויורדת בכעס. "תודה רבה לך!!!" מחזיר הנהג בנימת לעג, במבטא רוסי כבד. פתאום הוא כן שומע...
היחס והמבטא הכבד שלו מזכירים לי אפיזודות קודמות שהייתי עדה להן. הרהורים מהולים בעצב מציפים אותי. שמתי לב שנהגים מחבר העמים, במיוחד המבוגרים, נראים תמיד כעוסים, קרים וקשוחים, נוהגים כלפי הנוסעים הישראלים במין התנשאות. הישראלים, כך נראה לצערי, המאד רב, הם משהו שהם נאלצים לסבול כ'אובר ברירת מחדל', אספסוף. כאילו העובדה שהם נאלצים להיות ולחיות בישראל, ולעבוד במיני עבודות שאינן לרוחם היא אשמת האספסוף. לא מספיק שנאלצו לעזוב את מולדתם ה'אריסטוקרטית', התרבותית והנאורה, ממנה כ ו ל ם ללא שום יוצאים מן הכלל, הגיעו עם שלל תארים אקדמאיים באמתחתם, אם זה לא מספיק, הרי בגללנו, האספסוף, נאלצו לרדת אל 'העם' ולהפוך 'חוטבי עצים ושואבי מים'. כל עליה והבעיות שלה, כמה חבל!
תוך כדי המחשבות היד שלי נתקלת בשקית עם המטבעות. בכלל שכחתי שהכנסתי אותה לשם. בבית הפכנו צנצנת ריבה לשעבר לקופת צדקה. מדי פעם מניחים בתוכה בני הבית מטבעות לצדקה. לוקח למלא אותה כמה חודשים טובים. כשלפחות חציה מתמלא אני נזכרת שצריך לחלק את הכסף לנזקקים, וכשנחה עלי הרוח אני פותחת את הצנצנת, מפזרת את המטבעות על השולחן, סופרת ואוספת לשקית ניילון ומניחה בתיק לשעת כושר שבה אני שולפת ומחלקת מטבעות לקבצנים. בצנצנת מתאספים סכומים ממש לא רעים, עשרות שקלים. בדרך כלל שעת הכושר היא ברחוב אלנבי, שבו על כל שעל וצעד, עומד שוכב או יושב קבצן בהמתנה.
הקלמנטינה בידי ואני נועצת בה את צפורני, מקלפת לקליפה אחת ארוכה ושומטת אותה לתיק. תוך כדי אני נזכרת ב'קטע' שקרה לי לפני שנים. כהרגלי בקודש מלאתי שקית במטבעות. 26 שקלים בדיוק היו בה, ממש כמו שמו של בורא עולם בגימטריה. יצאתי מהבית לסידורים שמחה וטובת לב בהחלטה שאת השקית הזו אתן לקבצן אחד בבת אחת ואגרום לרגע של נחת.
כשהגעתי לרחוב אלנבי, סמוך למדרגות הנעות שכבר מזמן נדמו, נעו המוני אנשים, ביניהם הבחנתי בשתי קבצניות ישובות על המדרכה, במרחק כמה מטרים ספורים אחת מן השניה. נעמדתי לרגע וחשבתי: "לא נעים שלאחת אתן ולאחרת לא". החלטתי לחלק את תכולת השקית לשתיהן. בהרגשה של שליחות עליונה ניגשתי לקבצנית הראשונה ושפכתי לכלי שהיה מונח לפניה חצי מתכולת השקית. היא הרימה את עיניה, חייכה ומלמלה תודה וברכה. המשכתי בהתרוממות רוח לקבצנית השניה. זו ישבה בישיבה מזרחית על כל משמניה, שפכתי את יתרת השקית לתוך צלחת הפלסטיק הריקה אשר עמדה בתווך בין רגליה המשוכלות, המטבעות השמיעו קולות צלצול. האישה הרימה את עיניה ופצחה בטרוניה קולנית, כועסת ומפחידה: "הי, הלו, מה זה כל הגרושים האלה שאת שמה לי?" לשניה קפאתי על מקומי, הייתי בהלם מהקבצנית, אך עוד יותר מהידיעה שכל העוברים ושבים שומעים ומסתכלים עלי. מלמלתי "סליחה" ונמלטתי כל עוד נפשי בי. שעות אחרי עוד חשבתי על הקבצנית החוצפנית ועל הבושות שעשתה לי.
הקלמנטינה הופכת לסמל ומכזיבה. תפיחותה וקליפתה המבריקה הם רק סממנים חיצוניים. בבשרה היבש והחסר טעם מתמזגת טעמה של הקליפה שעברה מידי. אני לועסת אותה בחוסר רצון ופולטת בעדינות נשית את החרצנים לתוך ידי הקפוצה.
שם הסיפור לקוח משירו של יהודה פוליקר.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
