הסיפור הזה הוא המשך של הסיפורים קודמים.
סיפור 1:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=26989
סיפור 2:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=27504
סיפור 3:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=27674
אך אפשר לקרוא אות הסיפור גם באופן בלתי תלוי, רק אולי מפסידים חלק מהפואנטות.
-----------------------------------------------
פער הגילאים ביני לבין אור מעולם לא היווה מכשול. את כל מה שאני יודע לעשות היום, כל יכולות הבילוש והחקירה, סודות ההצפנה וההאזנה, שהם כלי עבודה עבורי כחוקר פרטי למדתי ממנו. הייתי אומר שאילולי פגשתי בו במקרה לא הייתי מקים את משרד החקירות שלי ובוודאי לא הייתי מוצלח כפי שאני. הוא היה רק בן חמש עשרה ואני אז חייל משוחרר ומשועמם שמחפש את דרכו. השירות בהנדסה קרבית אומנם לימד אותי לפרק חומרי חבלה ולתפעל ציוד כבד אבל אלו היו רק דברים טכניים שלא מצאתי להם כל שימוש בחיי האזרחות. הבקרים היו חסרי טעם. הייתי קם בצהרי היום מהמיטה שבבית הורי אחרי שוטטות חסרת תכלית עד השעות הקטנות של הלילה. כשעיני עצומות למחצה הייתי גורר את רגלי אל המטבח, מעמיד מים להרתחה, ממלא כוס בכפית גדושה של קפה שחור ושתי כפיות סוכר, בתקווה שהמשקה המתוק יסיח במעט את עייפותי מהחיים הריקים מתוכן. אמי, עקרת בית במשרה מלאה, היתה מסירה את הסינר ממותניה ומתיישבת לידי במטרה לפתוח בחקירה שגרתית ומיגעת על מעשי בליל אמש. חוקרת היכן הסתובבתי, עם מי התראתי, מבקשת לדעת את כל השמות, כל המקומות, דקה אחר דקה. ואני מספר לה סיפורי מעשיות על כנופיות רחוב שנלחמות זו בזו, מביט בה מזדקפת ומנערת את כתפי בחוזקה ונוזפת בי על שאני לוקח חלק במעשים מפוקפקים. רק ככה האדרנלין זורם בדמי במינון הנכון. אני משיב במלחמה. אולי כדי לראות את גופה הצנום צונח על המושב והיא מנגבת בסינר את הזיעה הקרה ממצחה וממררת בבכי, על שחיי עלולים להרס ושאמצא בסוף את עצמי כלוא מאחורי אלף בריחים. ורק כשאני רואה שגרמתי לה די סבל אני מספר לה על הנשים היפות שרודפות אחרי ומחפשות את קרבתי. כולן עשירות, כולן מטופחות ומלומדות. במיוחד אהבה את סיפורי על שירלי שאביה אינו נותן לה להסתובב שעות ברחובות ובחצות עלי תמיד להסיע אותה חזרה לביתה. אני דווקא חזרתי לספר לה על נעמה שהיתה פראית, סופחת אליה את כל תשומת לב הגברים, אבל את מבט עיניה היתה שומרת רק לי. כל שהייתי מספר לה היה בדיה אחר בדיה. כלום מכל אלו לא היה בו דבר מהאמת. בלילות הייתי משוטט בגפי מרחוב לרחוב. מביט בקנאה בחבורות בני הנוער שישבו על הבנקט או צעדו לאורך המדרכה, מצחקקים או מתלחשים, טופחים זה לזה על השכם, ומבטם היה בו כדי לתמוך אחד בשני, לעזור, לעודד, להקשיב זה לזה. נערות, כמובן, שלא היו במחיצתי. עיני היו מצלמות זוגות נאהבים מתנשקים שחלפו ברחוב, ובלילה בבדידותי במיטה הייתי משחזר לעצמי את התמונות, מתבונן בהן שוב בראשי ומתענג עליהן.
באחד הלילות פגשתי חבורת נערים כבני חמש עשרה, אחד מהם היה אור. הם צעדו לאורך שפת הים וניסו למשוך את תשומת ליבן של כמה נערות שהיו בסמוך, וחשבו להשתמש בי לשם כך. לא היה לי הרבה מה להפסיד ושיתפתי איתם פעולה כרצונם. במיוחד אהבתי את משימותיו של אור, שהתבונן בנערה שחרחרה, מתולתלת שמותניה הצרות קראו לו לחבוק אותן. התאמתי לו בדיוק למשימה משום שלא הכרתי את אותה נערה. המשימות, היה בהן רגע של מבוכה אבל לאחריו האדרנלין זרם בעורקי, והפעם באמת זרם. המשימה היתה לאסוף כמה שיותר פרטים על אותה נערה. איפה היא גרה, מי חבריה, מה מספר הטלפון שלה, ואיך היא אוהבת את הקפה שלה. הכל. המשימה הסעירה אותי ונתנה טעם אמיתי ללילותי. אמי חשה בשינוי כי הייתי קם מוקדם מהרגיל, ממהר לחטוף משהו למלא בו את הבטן, נותן לה נשיקה חפוזה ויוצא כשאני מסמן לה בידי שהכל בסדר ואין לה מה לדאוג. אני בטוח שחשבה שמצאתי אהבה, אבל האמת היא שמצאתי חבר, מישהו שבמחיצתו יכולתי לשהות שעות על גבי שעות מבלי להשתעמם לרגע. יחד תכננו תוכניות, יחד רקמנו מזימות. הוצאנו אותן אל הפועל כשאנחנו משרטטים מפות סודיות ומנהלים רישומים מדויקים של כל פעולה ופעולה של אותה נערה. באחד מהימים התגנבנו אל ביתה של הנערה במטרה ללמוד על החפצים והסודות שהיא מסתירה בארון הבגדים בחדר השינה שלה. היכולת של אור להיכנס כרוח רפאים אל בתים כאילו שהדלתות אינן נעולות ומסוגרות היתה מרשימה. לידו הקירות כאילו נעלמו והדלתות כאילו נפתחו מאליהן בלי כל סימני פריצה. הוא ידע איך לצעוד ולגעת בדברים מבלי שישאיר סימן או שתישאר עקבה אחריו. גם היום, לאחר שנים בהן אני חוקר פרטי מנוסה וידוע עדיין אני משתומם ממקצועיותו של אור. הנער הצנום ההוא שהלכתי אחריו בעיניים עצומות, בלי לשאול שאלות, רק מביט בו. לומד לחבר מכשיר האזנה אל מרכזיית הטלפונים השכונתית, לומד להשקיף בטלסקופים אל דירות של אחרים, מעמיק ידיעותי בצילום ופתוח תשלילים, והכל בשקט ובשלווה, מבלי שיבחינו בנוכחותו, מבלי שפרט אחד יעלם מעיניו. פשוט מקצועיות ראויה להערצה.
ואז, יום אחד נכנסת אל משרדי האישה הזאת ומבקשת שאעקוב אחרי בעלה. התעורר אצלה חשד כי הוא בוגד בה עם אחרת. למעשה מעקבים שכאלו נהיו עניין שבשגרה. המשרד מוצף בכל יום בפניות שכאלו, מגברים ומנשים כאחד. הפעם, כבר עם כניסתה של האישה למשרד הרגשתי בצרות שרוצות להיכנס אלי אחריה בדלת. מיד זיהיתי אותה. זו האישה של המוסכניק ההוא, זה שאור סיפר לי עליו. היא עמדה ליד הדלת, מהססת קצת להיכנס, חצאית שחורה צמודה הבליטה את מותניה הצרים וגרמה לה לדדות מעט בהליכתה. לאחר שהות קצרה התיישבה בכורסה שמולי והניחה רגל מעל רגל בניסיון למצוא מקום נוח לרגליה הכבולות בחצאית. אינני מבין איך יכלה לחשוב שבעלה בוגד בה. אותו בעל המעריץ את אשתו ומהלל אותה בפני כל אדם, בוחר בה תמיד כדוגמה ומודל לנשיות, לאמהות, לחוכמה וליופי, דווקא אשתו היא שתחשוד בבגידה? ברגע שיצאה את המשרד יכולתי כבר לכתוב את דו"ח החקירה המלא בפרטים המדויקים, וזאת בזכות אותם פרטים שסיפר לי אור עליה ועל בעלה. ידעתי על דירת המסתור של המוסכניק, ידעתי לספר על כל מה שאהב ולא אהב בחדר המיטות, ויכולתי לרקום סיפור כרצוני והיא היתה מאמינה ונפעמת ממקצועיות החקירה על פי הפרטים האינטימיים כל כך שידעתי לספר על בעלה. אבל אז קול פנימי אמר לי שהדבר עלול לפגוע במוניטין ובאמינות הגבוהים של המשרד. שיננתי לעצמי שוב עד כמה חשוב להקפיד על כללי האתיקה, במיוחד במקצוע כזה שעוסק בדיני נפשות. החלטתי להתקשר אליה ולהודיע לה שאני פוסל את עצמי מלעסוק בחקירה שכן אני מכיר את בעלה. הרמתי את שפופרת הטלפון אבל אז קול אחר אמר לי, זו ההזדמנות שלי להחזיר חוב ישן לחבר. חוב למי שעשה אותך מי שאתה היום. הנחתי את השפופרת חזרה למקומה ונסעתי אל ביתו של אור.
