אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב, היום כשהגברים הגירו עליה ריר, הצטערה בכלל שהסכימה. בדרך כלל אהבה לרקוד מול היפנים. הם היו תיירים מנומסים, לא נגעו בה, וגם כשהכניסו לה כסף בתחתונים, היו עושים זאת בעדנה. היום זה היה יום של תיירים מזן אחר, לא יכלה לזהות את השפה שלהם, אבל זיהתה גם לא מעט ישראלים, שקראו אליה בהתלהבות. סמדר ביקשה שתרקוד לפניהם כי כאב לה הראש, והאמת שגם לה כאב הראש, אז לא הייתה כל כך אקזוטיקה והתלהבות. היא נכנסה לאולם הדחוס עשן סיגריות בלבוש מינימלי של תחתוני חוטיני נמוכים וגרבוני רשת שחורים, חזייה שחורה מלאת חרוזים זוהרים מנצנצים ונעלי עקב מוזהבים. המוסיקה הרועשת הכתה באוזניה בקולות תופים רועמים שהרעידו את הלב, וגברים מזילי ריר התאספו סביבה וקראו בקולות מחורמנים, "יאללה כרמן!! יאללה כרמן!!" מוחאים לה כפיים ומרימים לכבודה בירה צוננת 'לחיים'.
האמת, שחוץ מהשם שהמציאו לה, שום דבר כבר לא נראה אקזוטי היום. כרמן! איזה שם אצילי, כל כך לא מתאים לרקדנית 'עמוד', אבל שמואל מנהל המועדון אמר שמילי זה שם של ילדה טובה, ולא של רקדנית, ושזה מתאים לפקידה בבנק, או מקסימום למטפלת, אבל בטח ובטח לא לרקדנית, אז הוא אמר שמעתה ובכל ערב יקראו לה 'כרמן'. היא לא התווכחה. מה שהיה חשוב זה שבסוף הערב הייתה חוזרת הביתה עם מזומנים.
המוסיקה הרעידה את הפאב המואר באורות אדומים וכחולים שהתחלפו בקצב כלשהו, וכרמן נצמדה לעמוד בחושניות. הרימה רגל עטויה גרבונים שחורים ומרושתים והתחככה בעמוד בלי מעצורים, מעיפה מבטים מפתים אל הגברים שמסביבה, ומנענעת את גופה בגמישות. מישהו הכניס לה שטר של מאייה לתחתונים ותוך כדי ליטף את ישבנה בחטף אז היא עשתה סיבוב מענטז וחייכה אליו בחיוך מתגרה שרק הלהיב אותו. כרמן נשענה על העמוד והחלה מלטפת את בטנה לקול צלילי המוסיקה גוררת אחריה שריקות של התלהבות, גבר אחר עלה לבמה והצמיד למצחה שטר של חמישים. החל רוקד איתה עד שעלה מאבטח לבמה והוריד אותו... "יאללה כרמן!!" המשיכו לשיר בקצב המוסיקה, וזה היה הרגע בו ביצעה שפגאט והאווירה התלהטה.
מאוחר יותר התקלחה ולבשה את מכנסי הכותנה השחורים שלה, וחולצה לבנה מכופתרת, היא ניקתה מפניה את האיפור ומרחה קרם לחות. אז ישבה וספרה את הטיפים שקיבלה, וסיכמה שהערב היה אמנם אקזוטי ומגרה, אבל לא ממש נלהב, אבל לפחות הרוויחה שבע מאות שקלים, והיא הייתה מרוצה מאוד.
היא הזמינה מונית הביתה. הניחה ראש על המושב ועצמה את עיניה בעייפות. כל הדרך הביתה הקשיבה למוסיקה השקטה שבקעה מהרדיו של הנהג, והרגישה שהיא נרגעת.
ליד הבית שילמה לו, וצעדה בשביל לכיוון הכניסה. פתחה בשקט את הבית, וכבר בפתח הורידה נעליים כדי לא להרעיש. היא זקוקה לקפה, חשבה ונכנסה למטבח. כשהדליקה את האור קפצה במקומה. "אבא! מה אתה עושה כאן? למה אתה לא במיטה?"
אביה ישב בכיסא גלגלים, ועל השולחן חצי כוס תה שהתקרר בוודאי. "למה בחושך, אבא?!"
אביה הביט בה, וקמטי דאגה מלאו את פניו. "יא בנתי! דאגתי לך.." אמר. "למה כל כך מאוחר? הבנק עובד עד שעה כזאת?"
מילי חיבקה אותו בחום, ונישקה את ראשו. "אבא, יש ימים שצריך להישאר עד מאוחר... כי צריך לסכם מאזן שנתי, ולטפל בלקוחות מחו"ל..." לפחות לגבי 'לקוחות' מחו"ל לא שיקרה.
"אני לא מבין בזה, יא בנתי!" מלמל וליטף את ידה החמה. "העיקר שאת בסדר."
היא הוציאה כסף מהארנק, את כל הטיפים שקיבלה בערב כשרקדה, והניחה על השולחן. "אתה רואה, אבא?" אמרה בלחש. "יש כסף לתרופות... יישאר לנו גם לבשר."
