דליה הניחה לפני את רשימת סדר היום שלי, רשימה שאורכה עולתה על אורכה של כל רשימת קניות Duty free
שחיברתי מעודי . בהיתי בה באימה. שורות צפופות קפצו מול עיני והתחברו לבליל מילולי חסר פשר.
רציתי למחות באוזניה של אשת הברזל על שהנחיתה עלי אינספור משימות שאין בכוחי לעמוד בהן,
אך החדר כבר היה ריק מאדם. איתרתי את משקפי הראייה בתרמילי המבולגן. לאט, לאט ניקיתי את העדשות, מנסה לדחות
עד כמה שאפשר את הרגע שאצטרך סוף, סוף לחרוץ את דינה של הרשימה המכושפת.
נעלתי את הדלת, כדי למנוע חדירה של כל מכשול אפשרי לתוך דיון ביני ובין עצמי. כרכים עבי כרס של ספרייה נשיאותית השקיפו עלי מכל עבר, מאיצים בי להתחיל בעבודתי. לו"ז צפוף השאיר לי פחות משעתיים לגיבוש
תוכנית מדינית והיעדים לקראת מסיבת העיתונאים. שקעתי בעבודה. סעיפים על גבי סעיפים נערמו על דפי נאומי.
כשסיימתי, טלפנתי אל עוזרת האישית שלי, נאווה, וביקשתי להביא לי כוס קפה שחור עם כפית סודה, במקום כפית סוכר. נאווה, אחד העוזרות הוותיקות במשכן, לא הביעה כל פליאה על בקשתי המוזרה.
כפית סודה הייתה אמורה לרסן בי את היצר המיני הפעוט ביותר שעתיד היה להתעורר בי במהלך היום (את זה למדתי
בצבא).
דפיקה קטנה בדלת בשרה על בואה של נאווה. פתחתי את הדלת וסונוורתי במקום בזוהר של בלונד בוהק וחיוך
ערמומי החושף אינספור שיניים בוהקות לא פחות בלובן של אבקת כביסה Tide.
חליפת ארגמן מהודרת ונעלי עקב תואמות על רגליים שנגמרו בגובה הכתפיים שלי, ידיים מטופחות, מעותרות
ציפורניים, משוחות לקה שקופה בגימור פראנץ' עדין, זוג עיניים צבע ים, אף דקיק ושפתיים חושניות גרמו
לי לחוש עכברונת, שרגע לפני קפצה לה ממדף הספרייה, לאחר שכרסמה בכרך משעמם ונטול טעם.
צמצם עיניה שלח אלי הבזק פלאש ובאותו רגע רציתי להיות תשליל של עצמי ולהיעלם.
קבלתי מידיה ספל קפה מהביל ורוקנתי אותו בין רגע. נרעדתי למשמע קולה הענוג :" מותק, מתי עשית פעם אחרונה גבות-שפם-רגליים-בית שחי- מפשעת?". היא שלפה מתיקה פינצטה ושלחה את ידיה המיומנות אל פניי.
לא הספקתי לחוש בכאב. תוך מספר דקות גבותיי היו מרוטות לשני קווים דקיקים ופלומת פוך שקופה מעל שפתיי, שהייתה אמורה להיות השפם שלי הוסרה והשאירה פס אדום צורב, שקיוויתי שיעלם במהרה.
לאחר מכן תיקנה את האיפור שלי בתנועות של מאפרת מקצועית ומבלי לתת לי שניה להתחרט, שלחה אל רעמת שערי
זוג מספריים. היא גזמה אותו בלהט של אם חורגת המנסה לכבוש את ליבה של סינדרלה. כשסיימה, קרבה אלי את הראי. בבואתי, שנראתה כתאומה זהה של דליה יציק השקיפה אלי מתוכו, נועצת בי במבט מזוגג.
נאווה לא נתנה לי לפצוח את פי. היא שלפה מארונית מאחורי הדלת צינור של שואב האבק מרכזי והחלה שואבת ממני את קצוות השיער שנפלו קורבן על מזבח תפקידי הרם.
כשסיימה, עברה במהרה על נאומי והאירה אותי בחיוך מאשר: "דליה תמות על זה, קטנטונת". אך משהו בקולה הדאיג אותי מאוד.
נאווה ליטפה אותי במבט מרוצה ודחפה אותי קלות לכיוון הדלת.
בצעד נמרץ צעדתי לכיוון הבמה, מוקפת צבא עיתונאים, שולחת העתקים מדויקים של חיוך נאווהי זוהר לכל עבר.
"גבירותיי ורבותיי. ברצוני לברך את הנוכחים, את עמי ואת כל עמי האזור בברכת שלום.
אני באה להכריז על עידן חדש של אחווה, שגשוג וצמיחה העומד לפרוץ באזורנו רווי סבל, שכול ושנאת אחים.
אני קוראת למנהיגינו ומנהיגי מדינות ערב לקבל את התוכנית ששקדתי עליה יחד עם גדולי האומה ימים כלילות (שלחתי מבט מהיר לכיוונן של נאווה ודליה המתמוגגות).
מיד אגלה בפניכם את תמציתו של הרעיון המרכזי שבה. (לגמתי מעט מים צוננים, כפי שעשו לפני נואמים דגולים אחרים, והמשכתי.)
ניתחנו אינספור מודלים מדיניים והגענו למסקנה אחת חותכת".
בדיוק ברגע זה חשתי בגופו הבוער של אסף נצמד אלי מאחור. סודה החלה מבעבעת בעורקיי, נוגדת כל חוקי הצבא.
גופי נדרך, מוצף אדרנלין. כפנתר, המתכוננת לקפיצת המחץ על קורבנה, אספתי את עוצמות נפשי באגרוף של נחישות ודקלמתי משפט שהיה אמור להגות בחובו את הרעיון המרכזי:
"רק נשות העולם יוכלו להביא שלום לאזורינו. על ממשלתכם להפקיד את מושכות השלטון בידי נשים בלבד.
גברים שינטשו את עמדות המפתח יקבלו פנסיה מוקדמת הגונה ובתנאי שיוותרו לאלתר על התערבות פוליטית כלשהי.
תנו לנו מאה ימי חסד ויבואו ימי המשיח".
דממה נחתה לדקה באולם. ולאחר מכן החלו להישמע צרחות מכל עבר. ביבי, ברק ופואד, אדומי פנים וקצף על שפתיהם
קרעו את אוזני בזעקות מחאה ומילים לא מצונזרות. אך לא לזמן רב.
דליה לא נתנה למצב לצאת מכלל שליטה. לאולם פרצה להקת רקדניות בטן שופעות גוף בבגדים מרהיבים החושפים כל טפח אפשרי לעיני הציבור המכובד. אורות המהמו ורקדניות החלו נעות בריקוד משלהב בליווי מוסיקה שמימית שהפיקו מכינורותיהן. בתנועות נחש חושניות הן ריקדו בין גברים ועושו שימוש בכלי נגינתן גם כבאביזרי ריקוד חשפנות:
הן רפרפו על גופם של גברים בקשתות וצעיפים, לאחר שהעבירו אותם בין רגליהן החטובות ושדיהן המוצקות, מתחלקות
עם שרים מכובדים בניחוחות גופן המשכרות. נערות בשמלות אווריריות חצי שקופות, כנימפות ריחפו בקהל עם מגשי נחושת עמוסים משקאות וכריכים זעירים.
מחזה סוריאליסטי שודר בזמן אמת לכל קצוות העולם. דליה הלכה לקצור את פרות ניצחוננו בעיתוי מדויק:
כשהלהקה חמקה מהאולם ומחיאות כפיים רמות הרעידו את האוויר הטעון, היא עלתה לבמה, חבקה את כתפיי והכריזה בקולי קולות על מאה ימי חסד ועלי כעל נשיאת המדינה לתקופת ניסיון של שבוע ימים.
שום קול מחאה לא נישמע. קהל, שרוי בקסם ובשיכרון חושים קל עזב בשקט מופתי את מסיבת העיתונאים.
ידענו שזו רק הפוגה קטנה לפני המאבק הרציני, שצפוי לנו בין כותלי הכנסת.
תידרש חקיקה שתמסד תקופת מאה ימי החסד. כל מעידה של נשות הפרויקט עלולה לשים קץ לפריצת הדרך
שתוכל לשנות את המציאות העגומה בה שרויה ארצנו ואזור מזרח התיכון כולו.
ניגשתי לדליה ובקשתי שעה של מנוחה. היא הסכימה מיד ואני שמתי את פעמיי ללשכתי הצנועה.
לא בטחתי באסף וכוונתי את השעון המעורר שיעיר אותי עוד שעה. נעלתי את הדלת, נשכבתי על שולחני הענק, כשתרמיל גב הנאמן שלי משמש לי כרית ומקטרן שפשטתי מעצמי, היה לי לציפה.
חלום בלהות הטריף את שנתי. אסד, אחמדינגאד, מובארק והנייה, עטופים בדגלי מדינתם ריקדו סביבי.
הם החלו סוגרים עלי בטבעת חנק. וכשהתקרבו אלי מספיק, כל אחד בתורו גרר אותי איתו לרקוד . הראשון היה אחמדינגאד. אלוהים, תן לי כוח, זעקתי בליבי, כשפשט מעצמו את דיגלו, חשף את גופו הצנום והשעיר כשרק חוטיני מרומז מכסה את האיום הגרעיני בגודל של פיסטוק חלבי. הוא הושיט לי את ידו, הצמיד את גופי לגופו ועטף את שנינו בדגלו. "מידעלה, הולכים לרקוד את ריקוד השלום", אמר בנימה שהזכירה לי את הרס"ר הפרסי המפורסם מסרטי הבורקס .אך היו אלה המילים הראשונות והאחרונות ששמעתי מפיו.
נקרעת בין חובתי הלאומית והגועל הגואה בי. וכפתרון פשרה, צנחתי מחוסרת הכרה לרגלי הרודן.
רק כשרכן מעלי, מנסה לבצע בי את פעולות החייאה, קפצתי על רגליי, מנסה לפרוץ את מעגל השלום. אך לשווא.
הנייה הרים אותי על ידיו החסונות כפסל החרות. אסד קשר על ראשי דגל פלסטין שחטף מידיו של הנייה.
מובארק הוריד מגופו את הדגל המצרי וקשר על זרועי הימנית. לאחר מכן פשט מאסד את גלימתו וקשר על זרועי השמאלית את הדגל הסורי ואחמדינגאד טיפס על גבו של אסד, מרכיב על ראשו שלו את הדגל האיראני. עכשיו הוא היה צמוד אלי וכרך את זרועו סביב מותניי. מובראק, אסד והניה, שלובי ידיים נשאו אותנו אל על כפסל השלום חי הקורם עור וגידים.
קהל עיתונאים פרץ לקראתנו, מעיף מאות יונות שלום באוויר הלוהט, מסנוור את עיניי בהבזקי פלאש. אך כשאחמדינגאד ניסה להדביק לי נשיקה גרעינית , יונות במחאה רועמת חיריינו על ראשינו (אומרים למזל).
התעוררתי שטופת זיעה מצלצולו של השעון המעורר והיללתי: "או אסף, קרא דחוף לדליה", נדמה לי חטפתי קדחת השלום.
ההמשך יבוא....או לא, בדיוק כמו השלום...
