"יש דברים שתמיד נשארים איתך אחרי שאתה הולך ולא משנה לאן.
האגו.
הרגש.
הזיכרון.
הרצון להישאר צלם אנוש.
להיות אהוב ונאהב.
להיות אחרי הכול אתה ולפני הכול –כלום.
אני רציתי להרגיש משהו , רציתי לומר לעצמי שהכי מכל אני מרגיש משהו שאף אחד לא יכול לקחת אותו ממני.
ואז תהיתי לעצמי אחר דבר מה, קיימת היכולת בתוכנו, בני האדם ,לקחת רגש של מישהו אחר?
להוציא אותו כמו איבר רקוב מגופה טרייה ולקבור או לסירוגין להחיות אותו?
קיים דבר כזה?
רציתי הכי לדעת אם אני יכולה לקבור אותם.
את כולם.
את כל המחבואים שלי.
את כל החפצים הרגשיים והממשיים האלה שקראתי להם עקרונות או רגשות.
רציתי להיאבק במה שאני חש.
ללכת סביב אותה גומחה פעם או פעמיים, להריח את הריח שנוצר באוויר ולהביט בכל מה שסביבי ולדעת שאני לא מרגיש כלום.
לא לעץ היפה שעשה את גדילתו המדהימה עד כה.
לא למים הזורמים בכזו שלווה שאף אדם לא נחל בה לפני וגם לא אחרי.
למבטים העייפים של האנשים שסביבי.
לתינוק שצורח את שאגתו לעולם.
לחיה הקטנה והחסרת אונים.
רחמיי ניכרו דווקא עליה, החיה החסרת אונים שאנחנו בני האדם אוספים לחיקנו מתוך מקום אנוכי ומפוחד.
הרגש שלי צריך היה להיקבר וכך עוד המון דברים .
בכל מקום שבו הלכתי ראיתי שוטים וכסילים, נאיביים ושקרנים, רודפי בצע וסוציופתים, מושחתים והכי מכל אותם את כולם.
אז נותר לי לתהות באיזה עולם אני נמצא ולאן אני שייך.
לא הייתי שייך לכלום.
הייתי משועבד למחשבות שלי בלבד שלא היה לי עם מי לחלוק אותם , גם לא עם הכסיל שבחבורה, וגם לא עם הדברים או העקרונות שנשארים איתך בסוף כל יום.
נשארתי לבד ויש כאלה שיאמרו שזה מטורף לאהוב את הרעיון.
אבל אהבתי להיות לבד.
כי זה הסימן הראשון לשיגעון .
זה היה הסימן הראשון שלמדתי לאהוב את עצמי, בכל היבט שהיה, רפוס כמו שטיח, מחייך כמו שוטה, משתכר כאובד עצות , אוהב ושואל, מחייך ובוכה, משקר ומביט בעיניים.
רציתי לקבור את מחשבותיי על נועה קודם כל.
לקחת את המראה המתעתע שיש לי במוח עליה.
להשמיד אותו כמו פצצה גרעינית.
לעצום את העיניים ופעם אחת, פעם מזוינת אחת לא לראות אותה!!
בת זונה.
היא טלטלה אותי הנה והנה כמו מטוטלת , כמו גופת חזיר מרופטת , כמו אדם שיכור שגורר את רגליו אחרי לילה שיכור וחשוך בפאב שכוח אל , כמו שובל של רוק שנשרך מפיו של כלב רועים גרמני.
רציתי לשכוח הכל ממנה, את הריח שלה במיוחד.
יכולתי לתת לריח שלה צבע.
לריח שלה היה צבע ירוק.
שנאתי את הצבע ירוק אבל זה היה הריח של נועה שלי.
היא אהבה בגבול שלא היה קיים אצלי, היא עשתה גבולות לכל דבר.
לשעה שאני מתקשר, לכמות המילים שהיו יוצאות מפי לא מדודות וחסרות כל הבנה, לרגש , לתשוקה.
נועה אהבה אותי ומדדה כל יום לאן הרף עולה.
כמו אדם שמתעמל.
שעה וחצי כל יום לא יותר.
זה מקשה על המערכות ומרע בעתיד.
היא הייתה אדם של דקויות ואני רק רציתי לצרוח!!
בחיי, רציתי לצרוח לעולם כמה אהבה יש לי אליה , לומר לה שאני אוהב את הריח שלה,את השיער הכתום שלה שמסתלסל בצורה מאוד מצחיקה ונראה כאילו אינו אורך לעולם, לעיוות שהיא עושה באף שהיא מתעצבנת, לשפתיים הענקיות שלה, ולזה שהיא צורחת עליי "שאהבה נגמרת מתי שהוא, ואז מגיע ההרגל" ,לעיניים הרעבות שלה , לגוף המלא ולרגליים החזקות, הייתה לופתת אותי כמו נחש מדבר צעיר.
אך היא סתמה לי את הפה בכל פעם שמשהו בי רצה לצרוח ואז הלכה .
היא טענה שזה "מקשה על המערכות ומרע בעתיד" ואני בכיתי כמו ילד קטן שאימו שכחה לקחת אותו מהגן בעוד הוא צופה בכל חבריו הולכים שלובים בזרועות הוריהם.
נשאר מאחור.
כך בכיתי.
היא הלכה, עזבה אותי שם, ולא הסתובבה , אפילו לא חזרה.
אני יכול לצחוק על זה בקול רם שישמעו אותי עכשיו, לא אכפת לי שאנשים יחשבו שאני משתגע אני בעצמי יודע את זה, אך חרדת הנטישה שלי קיבלה אופי והתחילה ממנה, מעצם העובדה שיכולתי להרגיש או להבין שהיו שתי נשים דומיננטיות בחיי שעזבו אותי.
אז ידעתי שזה קיים בי ,הפחד הזה מנטישה.
פעם ראשונה ע"י האישה שהביאה אותי לעולם, טענה לשם "אמא" כמוסר חברתי מקובל על כולם , ולאחר מכן נועה.
נועה השרישה את זה. פתחה את הפצע והשאירה אותו פעור כמו פיו של דג.
זיכרונותיי על נועה היו צריכים להיקבר לפני זמן מה אך משהו בי תמיד השאיר את התקווה שאולי היא תחזור, תאמר לעצמה בעליצות ש-"אני הכי טוב בשבילה, שהיא יכולה ממש לאהוב אותי". אז עמדתי שם על אותו שביל שהיא נפרדה ממני, במשך 3 שנים מזוינות וחיכיתי כמו מטומטם.
חיכיתי לראות אם נועה שלי אולי תחזור ובמקום להפנות את הגב הארוך שלה לפרצופי הזולג מדמעות תוכחה היא תביט בי מתוך עיניה הירוקות ותחייך , תאמר לי "אידיוט חשבת שלא אחזור?" ואני אחייך , ואפזז כמו מטומטם והאמין שהיא מדברת ברצינות. שהיא חזרה לתמיד.
אחרי זיכרונותיי על נועה עלה זיכרון ופילח את מוחי כמו סכין. חד כתער.
נמצא שם כמו מחלה חשוכה שמחכה לטריגר והמוח שלי מרגיש כמו קרקס, כמו אורות אזהרה שכולן פועלות ביחד.
קריסת מערכות, השבתה טוטאלית, מצב חירום, כולם זוהרות בתוך הראש שלי וזיכרונות עולים בי וצלקות שחרטו את עצמן מתחילות לצרוב.
אז הוא עלה במוחי, כמו שד מהבקבוק, כמו תמונה שאתה רוצה לרצוח את הצלם שצילם אותה כי הוא ראה שם משהו שתמונה לא מפספסת, לא משקרת משהו שלא רצית שיראה.
זה היה הוא.
אבי השיכור .
שהוא שתה הוא הכה אותי עד זוב דם, היו שלבים שהייתי מגיע ורואה אותו שתוי וכעוס ומכין את גבי להצלפה , מכין את פרצופי לאלומות כי הוא רצה "להוציא את השד מבפנים" כך היה מתרץ ביום למחרת.
אני הייתי השד שלו, השד הבלתי מנוצח במשך 15 שנה.
אז היו את הלילות שהייתי מגרד את עצמי מהרצפה , מרייר , לשון מדממת ושן שבורה מנסה לקום מרצפת העץ שמבקשת להישבר בתחנונים ולא היא תקרוס, הצלעות מהדהדות בכאב עמום, הקרביים עושות את פעולת ההגנה שלהם ואני מקיא ממני את הכול אך הוא טוען לחפותו.
"להוציא את השד מבפנים".
שנאתי את הלילות שהיה הולך לאותו פאב שכונתי והייתי מביט בו מחלון שקוף של חורף 76' ויודע שהוא הולך לגרום לי לדמם שוב שיחזור ואם מישהו ישאל אותי מה קרה ביום למחרת אני אומר שהחלקתי באופניים או התקוטטתי עם חבר בחוץ עד זוב דם. אני כבר אדע מה לומר.
אז המורים לא האמינו והחברים התחילו לחשוב שמא יש לי חברים דמיוניים שאני מתקוטט איתם.
אבל כל ערב ולפעמים זה היה פחות פעמים בשבוע, היה לי מפגש עם "השד שמבפנים" ואני התחלתי לראות את העניין כשגרתי, ונהניתי מהרעיון שאני מחושל יותר מכל ילד בן 10 שגדל בג'ונגל. וחשבתי להתחיל להלום בו בחזרה.
לראשונה שהמורה חווה עמדה מולי ושאלה אותי מדוע אני עם חבלות ואם יש משהו שאני רוצה לספר לה עניתי לה – שאבא מפרק אותי מכות כי הוא אלכוהוליסט מזוין.
פיה היה פעור באופן מצחיק וצבע פניה החוויר והיא נראתה לי כמו גוויה באותם רגעים אז חייכתי והיא לא הבינה למה.
זו הפעם הראשונה , בהיותי אז בגיל 10 שיכולתי לראות את המבט של השיגעון, הרחמים והתסכול של מישהו בעיניים בעודי משתקף ב-2 אישוניו מרגיש מרוצה מהצל של עצמי.
אבא מת.
אני עדיין פוגש את השד הזה כל יום שאני מביט על עצמי במראה.
הוא קבור, אבל הזיכרונות שלי חיים כמו האיברים הפועמים שבקרבי.
אבא שלי היה אלכוהוליסט, ואני מביט בעצמי יושב בפאב זול בקבוק וויסקי ביד שמאל כובע קסקט חום חבוש על ראשי ומקטרת מקשטת את שפתיי מקנה לי חזות של רודאו ואני חושב לעצמי.
"אני בדיוק כמו השד הזה, אני בדיוק כמו אבא שלי" ואז אני מנסה להיאבק במה שאני הופך להיות במרוצת השנים.
והיא הייתה שם.
היא וכולם.
הם הביטו ולא עשו כלום.
הם אמרו שהציורים שלי גרועים ושאני כותב חרא, שריקודי בלט זה להומואים, ואולי אני בכלל.
אבל אני ישבתי והבטתי בהם במרוצת השנים מצלקים את האופי שלי ומעצבים אותו כנגדם כמו פלסטלינה שמיועדת במיוחד בשבילם מחכה לי להתבגר.
כמו תבנית ענקית.
כמו פלטה של המוח המעוות שלי לעתיד, נוצר ומבשל כמו קדרה את תבשיל הנקמה שיבוא עליהם.
אבל היו כמה דברים שנקברו לפני ולא רציתי כ"כ כי הם מה שבאמת הייתי מכנה אלו שעיצבו את אישיותי הפסיכדלית והקנו לי מראה אומנותי יותר עם השנים.
זה היה ג'ורג הכלב המצוי שלי, האופניים שלי שתמיד טענתי שיש בהם נפש חבויה ולא היו לי מילים בכדי לתאר את זה ואת השעון שלי.
אלו שלושת הדברים שהיו שם ולא פחדתי להרגיש אליהם משהו כי הם קיבלו אותי כמו שאני עם כל המגרעות עם כל הכיעור שהיה בי נפשית רוחנית ומנטאלית.
הם בעיקר שתקו והבינו אותי.
שג'ורג מת כעסתי עליו בעודי קובר אותו בחצר האחורית. מאשים אותו שעזב אותי בעולם חשוף ורע כמו שזה אבל הייתי מאושר בשבילו שהוא הלך ממנו, פשוט כעסתי עליו, שהוא לא לקח אותי איתו. זה מה שחברים אמיתיים עושים.
אז היו לי את האופניים האנושיות שלי ואת השעון המטורף שתמיד הייתה לו נטייה להירדם שעה קודם לכן.
אבל זה מה שגרם לדברים להיראות אחרת ולחיים לקבל צבע שאני בחרתי. הוא לא היה ירוק אבל בהחלט היה עם ריח.
לא ריח כמו של נועה הבת זונה , לא ריח כמו של אבי האלכוהוליסט רווי בוויסקי, ולא של העיניים שרואות הכל, העיניים של אימי ואחיי , ולא של פחד.
זה היה הריח שאני נצרתי לעצמי לראשונה. לכל תקופה יש ריח, וכל ריח מזכיר לך תקופה.
את התקופה הזו אני לא אשכח בחיים.
אז אני לוקח את וניגש לגינה בחוץ וחופר בור . ומאי הקטנה שלי מביטה בי מחלון שקוף של חורף 2005 מקושטת באישה יותר גדולה והם מחייכות ולא מבינות .
פוער את האדמה ושוכח מהזמן. שאני עמדתי מול הקבר עם המידות הנכונות כבר הלילה החשיך.
הוצאתי את הוויסקי הישן מהמחסן ועמדתי שוב פעם מול הקבר.
קבר הסודות שלי, לוגם לגימה אחת ושופך את השאר ללא חרטה על האדמה הלחה שנראתה יותר צמאה ממני לאלכוהול וצורח.
קובר משפטים בתוך אותו קבר.
את המשפט של נועה , של אבא שלי, של משפחתי הענקית והנטושה ואת החפצים שאהבתי בלי לשכוח בדרך את הדברים שאתה לא יכול להשאיר מאחור כי הם תמיד נשרכים אחרייך אז אני תוהה לעצמי אם היום, בגיל 35 אני עדיין לוקח אותם איתי לכל מקום אשר אפנה בו במודע או לא במודע.
האם אני לוקח את האגו שלי לכל מקום?
את הרצון להיות אהוב ונאהב?
את הזיכרון?
הרגש?
להרגיש בן אדם בסופו של יום?
אז הבנתי שכן כי זוהי תמציתו של האדם.
אין אדם ללא אגו, ולא אחד שלא רוצה להרגיש אהוב או נאהב, להתעלם מהזיכרון ולא למצוא רגש בליבו לאף אחד.
אין אדם שלא רוצה לחזור הביתה אחרי יום ארוך ולהרגיש בן אדם. יצור אנושי.
אבל יש אנשים שהיו עושים הכל בכדי למחוק כמה דברים.
ואז אני תוהה שוב, לו הייתה גלולה שהייתה יכולה לקחת מאיתנו טראומות היינו משתמשים בה?
אם היינו לוקחים אותה הריי שלא היינו יכולים לקרוא לעצמנו אנשים מחושלים בזכות העבר שלנו.
העבר שלנו זה מה שאנחנו, אם אין לנו עבר אין לנו עתיד , אם אין לנו זיכרונות אייך נדע להיזהר מדברים, לדעת שיש דברים שאסור לעשות . שיש דברים שצריך לשכוח.
וברגע שאני קובר את הכול , מקיא את נשמתי , צורח בקולי קולות ונותן לגשם לשטוף את גופי שכורע וקורע את חלקת האדמה שמסביבו אני נזכר בה אומרת לי בקול החלטי..
"שאהבה נגמרת מתי שהוא ואז מגיע ההרגל"
ואותי עונה לה : "אני מעדיף למות אם כך".
והיא מביטה בי עדיין מאותו חלון, אותה אישה גדולה והפעם לבד ואני חושב לעצמי אייך אני לא יכול לאהוב אותה לנצח.
ואם הנצח קיים אז איפה זה שם האהבה ?"
הזכויות שמורות להדר מיליס.
