לאון שנא את עצמו

לאון שנא את עצמו. הוא שנא את עצמו כל כך שזה הפליא אפילו את השונאים שלו.

את לאון עצבנה אפילו המילה הכי קטנה שהוא הוציא מהפה. בלילות היה יושב מול מראה כלשהיא ומפרק אותה באגרופים, הסיפוק היה עצום. בשביל להסתיר את צלקות השנאה, היה עוטף את ידיו כל בוקר ביריעות בד לבנות. הדם היה מזהם אותם במהרה, ככה שסודו לא היה באמת מוסתר מאיש.

לאון זכר במדויק את הרגע שבו הפך להיות הבן האדם שהוא הכי שונא בעולם.

הוא היה אז בן 9, עמד בתור בחנות, בידיו החזיק בקבוק חלב, מהאלו השבירים של פעם, וחבילת ביצים. אמא שלחה אותו בפעם הראשונה לבדו לחנות. הוא כבר התחיל להרגיש כמו ילד גדול, לאון היה כל כך גאה בעצמו. אז הוא עמד בתור, ממש כמו מבוגר, עם סובלנות ואפילו נתן לזקנה לעקוף אותו כדי שלא תצטרך להתעייף בהמתנה.

מאחורי לאון עמדה חבורה של בנים מבוגרים, כאלו שכבר עלו לכיתה י', להם לאון ממש לא נראה כמו ילד גדול. הם ראו בו יותר כעוד מטרה קטנה וסתמית לפירוק תסכולים של גדולים. הם באו ללאון מאחורה, בשקט, נתנו לו דחיפה קטנה, כמעט לא מורגשת.

לאון נבהל והפיל את הביצים והחלב על הרצפה. את הצחוק והמבטים של כולם הוא אף פעם לא שכח.

מאז לאון שנא את עצמו. הוא לא שנא את עצמו בגלל שבזבז את הכסף של אמא לשלם על מה ששבר ושחזר בידיים ריקות הביתה, הוא ידע שזה לא אשמתו, הוא שנא את עצמו בגלל שלא היה לו אומץ לגרום להם לשלם על זה, בגלל שלא צעק עליהם, בגלל שלא שבר להם בקבוק חלב אחר על הראש. הוא שנא את עצמו כל כך בגלל שהוא ראה בעצמו מין תולעת שלא ראויה לכלום, שלא מסוגלת לכלום, הוא חשב שאם יזדמן מקרה קטלני, הוא יעדיף למות משום שיפחד להילחם על חייו.

לאון שנא את עצמו כל כך שזה כל מה שהוא חשב עליו. בימים היה יושב ומנתח כל דבר קטן שהוא עשה, מונה את כל הדברים שהוא עשה לא כמו שצריך ואז מדמיין איך היא מתנהג אם הוא לא היה הוא.

זה מה שלאון הכי שנא בעצמו, שהוא יודע שהוא שונא את עצמו, יודע למה הוא שונא את עצמו, אבל לא עושה דבר בשביל לשנות את זה.

לחיים של לאון היו אולי פן קצת אחר, אם אנשים אחרים היו אוהבים אותו. אבל מעטים מאוד אהבו את לאון, בעיקר אמא שלו וקמצוץ חברים שהכיר לפני שהיה בן 9, כל שאר העולם לא אהב אותו. היו כאלו ששנאו אותו, היו כאלו שלא הכירו בקיומו, הרוב בעיקר ריחמו ונמנעו מחברתו. אפשר להגיד שהעולם שנא את לאון על זה שהוא שונא את עצמו כל כך.

לאון האמין שהמקום היחיד שהוא אי פעם הפגין בו אומץ, ועוד אומץ מעורר התפעלות לדעתו, היה עם עצמו.

הוא נשאר בחיים רק בגלל שהוא חשב שלמות ולברוח מעצמו יהיה מין פרס, ולאדם שנוא כמוהו ממש לא מגיעות  מותרות כאלו.

אז ככה הוא ישב עד יום מותו, מתבוסס בשנאה, מפרק מראות ומדמיין חיים שהיו יכולים להיות אחרת, אילו רק הוא לא היה הוא.