ישבנו באותו משרד, רק מחיצה מזכוכית הפרידה ביננו, מחיצה ומבטים שאמרו הרבה מסתם מבטים נוקשים של "אני עסוק". המחשוף של ניקולה משך את תשומת ליבי רוב שעות היום, והעסיק את מחשבותיי רוב הזמן בשאלות, איך אני מוריד לה כתפייה אחר כתפייה וחושף את הכתפיים הג'ינג'יות האלה. היא מצידה, שיחקה את משחק ה"יש לי הרבה עבודה" הרגיל שלה, אך ידעתי שמתחת לפני השטח, הג'ינג'יות שלה מאיימת להתלקח, אם רק אעשה את הצעד הראשון שלי. היא תמיד ישבה באותה תנוחה, עם כוס קפה ענק בצד, אף פעם לא ידעתי כמה קפה נשאר לה, כי היא לקחה לגימה מכוס שחורה אטומה. ניגוד עז לג'ינג'יות שלה... אני מת על השפתיים האלה שלה, אלה שהיא אף פעם לא מורחת עליהן שפתון עז, אלה רק 'ליפ גלוס' שקוף שהטריף לי את החושים. באיזשהו שלב הבנתי שהיא עושה את זה בכוונה. אבל מה איכפת לי, המראה היה משובב נפש. היו לה עיניים כחולות כמו ים, לג'ינג'ית שלי. ואהבתי כל נמש ונמש בפנים שלה. למרות שעבדנו זה מול זה, ובאותו משרד, לכל אחד מאיתנו היה תפקיד אחר, כך שלא יצא לנו כל כך להתקרב, והאמת שזה היה טוב, כמה שיותר מתח, יותר מעניין. הייתי סקרן לגבי מחשבותיה, כי העיניים שלה אמרו לי הרבה בין מחיצת הזכוכית. הרבה מאוד. לפעמים העוז בהן היה כל כך חזק, שהייתי בטוח שהיא לא תתנגד אם אקום מהכיסא, ואגש אליה, ובשליפה אחת אקים אותה מהכיסא המשרדי, ואדביק נשיקה על שפתיה השקופות והחושניות. וכמה שהתאפקתי והשתדלתי להראות את המראה "יש לי 'ימבה' עבודה" כדי שלא תגלה את מה אמרתי מעבר למבט מעיניי. רק ההוא שם למעלה יודע כמה השתדלתי...
ואז, בלי התראה מוקדמת, כשבאמת היתה לי 'ימבה' עבודה, ויום ראשון הוא תמיד יום קשה ועמוס, טבעתי בערימת תיקים שלא נגמרה, הסתבכתי עם הדו"חות של השבוע הקודם, ועוד חיכתה לי ישיבה בשעה 10:00 בבוקר, כמו קוץ בתחת שלא יכולתי להוציא, הרגשתי כאילו אני עוטה על ידיי כפפות איגרוף. כלומר, הישיבה אמורה להתקיים עם מנהל המפעל, כך שאי אפשר לבטל ולתרץ ב"יש לי הר של עבודה..." זה לא מעניין אותו ב'שיט'. מצידו תישאר שעות נוספות ותשלים. עד חצות הלילה אם זה נחוץ. אז היא הגיעה...
לא הג'ינג'ית! הגיעה הודעה בדואר פנימי. שמעתי את הצליל המיוחד והמוכר שמזכיר שיש הודעה חדשה.
"הודעה מדואר פנים, השולח "ניקולה". להלן, הג'ינג'ית. הייתי סקרן, זו היתה תעוזה ראשונה, והיא באה דווקא ממנה. פתחתי מייד.
"חשבת לעצמך, מה היית מבקש
אילו ניתנה לך ההזדמנות, לבקש בכל יום פנטזיה חדשה.....?
מה היית מבקש ליום ראשון בשבוע?
בוקר טוב!"
אוהו, ההתרגשות שלי זינקה לשמיים, ליבי החל להלום בעוז, וכשהרמתי את עיני למחיצה, ניקולה הג'ינג'ית לא הביטה בי כהרגלה, היא היתה עסוקה בטיפול תיקי משרד עבי כרס. מה ששחרר את הרסן שלי בהדרגה.
החזרתי לה בדואר פנימי, בזו הלשון: "כרגע הייתי מבקש שתתחילי להיות חלק ממנה בכך שתתחילי לספר על יום ראשון שלך..... והנה אופסס, מהר שלי תתערבב בזו שלך....
בוקר ניפלא!"
עניתי לטלפון שצלצל וכולי הייתי שקוע בשיחה, מזווית עיני ראיתי את הג'ינג'ית מציצה בי, ומייד שולחת לי תשובה. דואר פנימי...
"הייתי רוצה להתעורר בהפתעה... חשבתי איך אתה נכנס הביתה, כשעדיין חשוך בחוץ, והבוקר עוד לא עלה ממש...
ואתה מתקרב למיטה, בשקט... "
איזו הודעה חושנית, חשבתי. לא לחינם אומרים שהג'ינג'יות סוערות. הנה היא כבר לא מתאפקת, יכולתי לדמיין שעות מה אני עושה לה כשאני נכנס הביתה, ואיך אני מפתיע אותה.
"עדיין ישנה. והמראה הזה נותן לי תחושה שאני חייב להעיר אותך...." כתבתי לה. והוספתי "בהפתעה....." כדי להשאיר אותה עם דמיון, ותהייה לגבי ההפתעה המדוברת.
כנראה שזה הפתיע אותה בצורה שלא ציפתה לה, כי היא התמהמה בתשובתה. וחשבתי שהיא פורשת מהמשחק, אבל לא הג'ינג'ית שלי. מייד קיבלתי דואר חוזר בזו הלשון: "יודעת כי יהיו אלה אצבעותיף המרפרפות, שיעירו אותי.. אני מנסה לנחש מהיכן תתחיל..."
אההה.... מהיכן באמת להתחיל? אני שואל את עצמי, וטלפון מבתיה המזכירה של הבוס מודיע, שהישיבה עם הבוס החדש נדחית לעוד חצי שעה, ושלא אשכח. כמובן, אני מודיע בבטחון, אין סיכויי שאשכח, נפלא! ככה ישאר לי עוד קצת עם ניקולה הג'ינג'ית. אבל את זה לא הזכרתי לבתיה. אני מניח שהג'ינג'ית לא תאהב את העובדה שכל המשרד ידע על הדואר האירוטי שאנחנו מחליפים ביננו.
"אם את טובה בניחושים, אז תגלי שאני אוהב להתחיל לטייל באצבעותיי מהעורף לכיוון עמוד השידרה." החזרתי לה באבירות של מאהב טוב. שתהיה לה תחושה שהיא מפסידה אם היא לא מנצלת את ההזדמנות. ואכן, התשובה לא איחרה לבוא. "זה נשמע מעניין..." זה היה האור הירוק מבחינתי להציף אותה בדואר פנימי עם תיאורים נועזים של מה יעשו אצבעותי בכל מיני מקומות בגופה. היו לה תשובות מתחמקות ומעוררות סקרנות, היו לה תשובות ששיגעו לי את המחשבות, ואיימו עליי בשכחה לגבי הישיבה שהיתה אמורה להתקיים עם הבוס החדש. למזלי לא הפסקתי לפזול לכיוון השעון כדי לדעת מתי לומר "פאוס. הפסקה" ולקום. ואכן ההודעה לא איחרה לבוא. דווקא מצידה, "סלח לי על העצירה החדה." היא כתבה בהתנצלות ורציתי למות. פה ועכשיו. "חייבת לזוז לזמן מה." ובלי לחכות לתשובתי ראיתי ממחיצת הזכוכית שביננו, איך היא קמה, מכבה את המחשב שלה, והולכת עם כמה תיקים משרדיים בידה. בלי להסתכל לאחור, כלומר אליי. לא היתה לי ברירה אלה לנתק, כי הרי בעוד חמש דקות ממילא אני חייב להיות בישיבה. אף אחד לא ידע את נושא הישיבה. גם גרשון מה'תקציב' לא ידע לומר לי על אופייה. "לא פנו אליי בקשר לתקציב, הלוואי וידעתי מה נושא הישיבה." הוא אמר וישב לידי, קירבתי את כיסא העור צמוד לשולחן, וסקרתי במבטי את הנוכחים בישיבה. ציפיתי לראות את הג'נג'ית שלי, אבל היא לא היתה. התבאסתי, רציתי לראות אותה בלי זכוכית מפרידה. ליפשיץ מוועד העובדים אמר כמה מילים על ההנהלה החדשה, ופורטונה מהמטבח הגישה תה עם נענע וקפה עם הל. אני הסתפקתי במים קרים. דלת הזכוכית נפתחה בכבדות, הייתי עסוק בקישקושים חסרי פשר על דף ריק. גרשון מ'התקציב' דחף לצלעותי מרפק. "תסתכל!!" עיניה הכחולות של הג'ינג'ית שלי בהו לתוך עיני כשנכנסה בהידור לחדר הישיבות. שמלתה ריחפה על רגליה המנומשות, לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה, ולידי יש כיסא פנוי. התפללתי שתשב לידי, אוכל ללחוש לה שמצאה חן בעיני. אבל לא, היא עמדה בראש השולחן, ולאט לאט התחלתי להבין מה הולך פה. היה לה קול פעמונים מצטרד. ".... לא היה לי הכבוד להכיר את כולכם בזמן שהותי הקצרה בחברה..." כמעט נחנקתי עם המים, ניסיתי להירגע. ניקולה הג'ינג'ית היא המנהל החדש?! הסתכלתי על גרשון, והוא משך את כתפיו כמו אומר לי שלא ידע.
"... ועל כן, כדי להבריא את התקציב, ואת החברה... עלינו לעשות בדק בית." המשיכה המנהלת החדשה, רציתי שתביט בי, שתרמוז ולו לרגע קט שהיא זוכרת את ההתכתבות הקטנה שחלקנו יחד, אבל היא היתה רצינית וחמורת סבר כשנאמה בפני הפורום הקטן.
בדק בית! בדק בית! חמקתי החוצה כשנגמרה הישיבה לפני שאביט בה פנים מול פנים. רצתי למחשב במשרדי כדי למחוק את כל העדויות המפלילות, את כל המיילים הלוהטים שכבר סיבכו אותי ממילא. 'Delete' על 'פנטזיות של יום ראשון...' והיום בכלל יום רביעי.
'Delete' על 'הפתעות של בוקר' ולא יודע על מה כעסתי, על זה שאשכח מפנטזיות והפתעות, או על זה שהרגשתי כמו אידיוט גמור. הג'ינג'ית חזרה אל מקומה, ופתחה את המחשב, לא העזתי להרים את מבטי לעברה. עשיתי את עצמי עסוק למרות שבעצם לא עשיתי כלום, חיפשתי תעסוקה לידי שרעדו בעצבנות. סידרתי דפים לא חשובים, ובדקתי אם יש דפים במדפסת. והנה נשמע הצליל המיוחד של דואר נכנס. לא העזתי להרים את עיניי. אחרי עשר דקות, פתחתי. אחרי כמה מילות פתיחה זעקו אליי המילים שחור על גבי לבן. "... בעקבות הקיצוצים בחברה, הרינו להודיעך שאתה מפוטר!"
בת ז.... סיננתי. ג'ינג'ית מכוערת ומגעילה. מי יסתכל עליך, נואשת שכמותך!! מלמלתי, בזמן שחשבתי איך לאסוף את כל הזבל הזה מהשולחן שלי.
