רקיע מוצף באור, על כסא הכבוד יושב לו האלוהים ובוחן אנשים של מטה.
מאות מלאכים צחורי כנף עומדים שורות שורות,טהורים. נראה שהזמן פסח עליהם. פני נער היו להם וחיוך גדול על פניהם.
המלאך ידעאל התייצב מול האלוהים, קד קידה ואמר:"אל רחום וחנון, אלוהי העולם כולו, צצה בעיה שרק אתה "הגדול " מכולם תוכל לפתור.
"מה הבעיה? ספר לי ידעאל!" אמר האלוהים בקולו העמוק.
"נשמות שתיים המתהלכות על פני האדמה, אין הם מתים וגם לא חיים, אש אחזה בהן כבשדה קוצים, עשנים כסנה בוער במדבר..."
"הפסק לקשקש...ולחוד לי חידות מטופשות" כעס האלוהים.
"בקיצור הוד תפארתך שני אנשים שעבדו בכור נשרפו למוות בהצילם את העולם, נשמתם עדיין איתם, הפכו להיות חזקים ובלתי נראים...מה לעשות איתם? האם להביא את נשמתם להיכל הצדיקים-או להיכל השטנים?"שאל בחיוך טיפשי.
"ולמה נעלם המקרה מעיניי?" כעס האלוהים.
"הוד קדושתך,הייתה תקלה בשידור בעקבות הפסקת חשמל." השיב.
"שבוע ימים...בעוד שבוע מהיום,יתייצבו נשמותיהם בפניי ואני אשפוט גורלם...ועכשיו עזבני ידעאל ואנום, עייפתי ממעשי האדם."
"הבא לי מעט ענבים ואתענג עליהם.." אמר האלוהים ונרדם.
"מה עושים ידעאל?" שאל אחד המלאכים שהתקרב.
"מה לעשות? אלוהינו כבר לא צעיר עוד...הוא גם שוכח דברים...בצורת בארץ והוא שכח לתת גשם."
"אפשר להחליפו...?" אמר המלאך השני בלחישה.
"הס מלהזכיר, פן יכעס האלוהים וישלחנו לבציר ענבים בכרמים הנעלמים." אמר ידעאל בכעס.
הם התקדמו לעבר ענן והתיישבו עליו,מולם היה מסך פלאזמה ענק ובו נראו כל האנשים ביקום.
אני רואה את אחד "השרופים" מתקרב לאיזו אישה, התלהב המלאך השני.
"בוא נעקוב אחריו, בינתיים בקש מהמלאך חפשאל למצוא את "השרוף" השני!."
"בסדר!" אמר פרש כנפיים ועף.
השוק היה מלא באדם,יום חמישי תמיד היה היום הכי עמוס בשבוע.
שפע של ירקות ופירות טריים היו מונחים על הדוכנים הצבועים בירוק, הרוכלים חמושים בקול גרוני עמוק זעקו בקולי קולות,למשוך קונים לחנותם.
"הלו' גברת..למה נוגעת בפרי?" זעק אחד הרוכלים לעבר זקנה ערירית.
"כל מלפפון נפוליון" זעק רוכל אחר.
"כן גברת? כמה קילו את רוצה?" שאל בחיוך אחד הרוכלים, אישה נאה בשנות השלושים שהתקרבה.
"אני צריכה בסך הכל קילוגרם אחד!" חייכה.
"אין בעיה" חייך כשהוא צועק לעוזרו:" מוסא תן לסוניה קילו מלפפונים...ושיהיו יפים אה?
"ומה שלום עובד בעלך?" המשיך ושאל תוך כדי סידור ארגז האפרסמונים.
הבעת עצב עלתה על פניה ודמעות החלו לזלוג על לחייה.
"סליחה אם אמרתי משהו שלא במקום.." התנצל הרוכל.
"זה בסדר אבי!"אמרה מוחה דמעותיה בכף ידה.
"הוא...הוא חולה!" המשיכה לומר, בוררת מילה ומילה.
"שיהיה בריא...ויאכל רק פרי!" השיב לה הרוכל בשיר.
"מה יכלה לומר לו ?" חשבה בלבה,אפילו היא לא ידעה מה קרה לו בדיוק..סיפרו לה רק שבעלה חולה ונמצא באחד מבתי החולים, אפילו לבקרו אסרו עליה.
"המוזר שבדבר" המשיכה לחשוב לעצמה:" שגם לחברתה אמרו אותו הדבר בקשר לבעלה- ושניהם עבדו באותו המקום".
טרודה ממחשבות חשה לפתע מגע של חום על כתפה, היא סבה לאחור במהירות..אף אחד לא עמד שם.
"מה קרה סוניה? הכל בסדר?" שאל הרוכל כשהבחין בתנועתה החדה ובפניה החיוורות.
"כן..כן.." מלמלה,מציצה על כתפה נדהמת מהסימן האדום שצורתו צורת כף יד ואצבעות.
בעוד היא עומדת שם מופתעת וסוערת שמעה לפתע באזנה מילה אחת "סוניה".
היא החלה להתרחק מדוכן הפירות כשקולו של אבי נשמע מרחוק:"סוניה שכחת את המלפפונים...."
אט אט הגבירה את קצב הליכתה...חשה בדמות נעלמה ההולכת אחריה.
מתנשפת נכנסה אל הבית,מוזגת לעצמה כוס מים קרים, מנסה אט אט להסדיר את קצב נשימתה.
"סוניה!" נשמע הקול בשנית, כוס הזכוכית נשמטה מידה מתנפצת על הרצפה.
"מ...י זה..?" שאלה בפחד כשהיא נצמדת אל הקיר, חשה את צינת האריחים בגבה.
"אל תפחדי!" נשמע שוב הקול, והפעם חשה נשימות על אזנה.
כוח נעלם משך אותה מן הקיר, חשה חום בגבה שהלך והתפשט בכל גופה.
יד נעלמת הפשילה תחתוניה מעליה...רגע אחר כך חשה שאותו אדם נעלם חודר אל תוכה.
זיעה החלה לשטוף את פניה, היא ליקקה את שפתיה בהנאה, חשה את ידיו על שדיה,על פטמותיה.
מעולם לא חוותה הנאה שכזו, חשה לפתע עונג עצום, "עוד..עוד" צרחה בקולה.
"אוווווווווווווווווווווווו" השמיעה אנחת עונג כשהיא נופלת על הארץ, וכמעט מאבדת את הכרתה מעוצמת האורגזמה שחוותה.
בקושי רב התרוממה על רגליה ממהרת אל חדר המקלחת, לאחר דקות אחדות יצאה כשעל גופה מגבת בלבד.
"כמה שאת יפה!" נשמע שוב הקול.
"מ..י אתה? גמגמה.
"בעלך!" ענה הקול והתקרב.
"מי דופק אותך כמוני" זמזם באוזנה.
"עובד..?" אי..ך יכול להיות...אמרו לי שאתה בבית החולים...במצב קשה?" אמרה בהתרגשות.
"ברחתי משם...לא רוצה להיות שפן ניסיונות של סוכני הממשלה." אמר בכעס.
"ו..איך איך...אתה..?" גמגמה שוב.
"סיפור ארוך סוניה יקרה שלי...סיפור ארוך.." אמר והמשיך: " אני יוצא ..אחזור שוב מאוחר יותר...אני מבקש ממך לא לומר מילה, חיי.....אם אפשר לקרוא לזה חיים-מונחים בידך."
"לא אומר מילה!" אמרה בשקט ודמעות בעיניה.
"בבקשה תחזור!" הוסיפה.
חשה במשב רוח לוהט החולף על פניה וחוצה את החדר נעלם דרך דלת הכניסה.
