שלושה שבועות
עברו מאז הפרישה,שלושה שבועות של חוסר מעש מוחלט,שלושה שבועות מאז מקרה הרצח של
הילדה החטופה שלא נפתר.אדם שרגיל לפעילות יומיומית לא מסוגל לשבת כל היום על הספה
מול האח ולהתבטל,התיק הזה לא יצא לי מהראש,בצעד שכולו חוסר מעש החלטתי להעיף מבט
אחרון,עברו רק שלושה שבועות ולמרות שהתיק כבר נסגר הוא עדין שלי אני בטוח שלא תהיה
בעיה להציץ בפעם האחרונה.בחוץ הכול גועש,רוח איומה מלאה בעלים וגשם,נכנסתי לרכב
והתחלתי לנסוע לכיוון התחנה שבמרכז העיר.מה בדיוק אני חושב שאמצא שם,שלושה חודשים
ללא כל קצה חוט אז למה דווקא עכשיו.ניערתי את המעיל ונכנסתי פנימה,הארכיון נמצא
למטה מעבר לדלת לצד שולחן הקבלה,יש רק אדם אחד לעבור,הוא לא מוכר כנראה חדש,המדים
היו חדשים.מזל שלקחתי איתי את התג.
"כן
אדוני אפשר לעזור?" שאל.
הנפתי את התג
בחטף מבלי לישר מבט והתפללתי,הוא נתן לי לעבור.ירדתי במדרגות עד למסדרון המוזנח,על
מדפים רבים הונחו תיקים סגורים וגם כאלה שלא נפתרו,אחד מהם אני מחפש.המקום היה ריק
מאדם הייתי צריך לפעול מהר,ניגשתי ישירות אל המקום בו הנחתי את התיק,הוא היה
שם.פתחתי אותו על השולחן מבלי לדעת מה אני בכלל מחפש.קראתי בזריזות את הדוח שאני
כתבתי.הצצתי גם בתמונות.ואז זה קרה המשהו הקטן הזה שלא שמתי אליו לב.החזרתי את
התיק למקום מלבד אותה תמונה.עליתי חזרה ושוב מבלי לישר מבט יצאתי אל הקור העוטף.יש
רק מקום אחד אליו ידעתי שאסע.שם אוכל לבדוק בברור את התמונה.ניגשתי אל הספרנית בשאלה.
"לך עד
הסוף שם נמצאים לפחות שלושה מקרנים." היא ענתה.
הפעלתי את
המקרן המכוון על לוח כה לבן.הנחתי עליו את התמונה הכה מוחתמת.ועכשיו כשזה בגדול
יותר יכולתי לראות בבירור את אותה ההשתקפות בתוך שלולית הדם המבריקה גבר מציץ
מהקומה השנייה גם התג שלו היה די ברור,עכשיו ידעתי את התשובה.
ידעתי מה אני
אמור לעשות,ידעתי איך אני אמור לפעול,המכשול היחיד היה שאני כבר לא עוד בתפקיד.
שוב עולה
אותו קול דק ומפוחד שרק מבקש את אמא,הוא הרגיע אותה,הוא עמד שם לידי.
יצאתי בזעם
ונכנסתי לרכב,בתא הכפפות הונח אקדח.נסעתי כמעט במהירות מופרזת עד אליו,עד
לדירה.בית פרטי מעץ עם גינה שהייתה עכשיו לשלולית של בוץ.יד אחת הייתה דרוכה בתוך
המעיל.סיימתי סיגריה בתוך הרכב תוך כדי חושב על האופן בו אפעל.הוא לא יודע שאני
כאן,זו הזדמנות טובה להפתיע.חציתי בזהירות עד לחלק האחורי של הבית אל הדלת האחורית,ניסיתי
את הידית,הדלת הייתה פתוחה.נכנסתי פנימה מכופף ובאקדח שלוף,הדירה נראתה ריקה מלבד
צליל שבקע מטלוויזיה שבקומה השנייה,עליתי בזהירות עד שהגעתי למקור הרעש,נכנסתי
בבעיטה,שום דבר.רעמים אדירים נשמעו ואז זה קרה,קצה של קנה הודבק לי מאחורה בצוואר.
"לא
יכולת לפרוש בשקט אה?! זרוק את האקדח."
"היא
הייתה בסך הכול ילדה." אמרתי בקול כמעט שבור.
"אחרי
שההחלפה השתבשה,היא ראתה יותר מידי,לא יכולתי לקחת את הסיכון."
הוא הצמיד
בחוזקה את האקדח.
"קדימה,הרכב
מחכה."
אני
נהגתי.יצאנו אל מחוץ לעיר,נסיעה ארוכה,הקנה היה מכוון,יכולתי לראות את הכדור הטעון
מהמקום בו ישבתי.הגענו לאזור מבודד.בית אחד,מאין חווה קטנה,שקט.
"צא."
הוא אמר.
פעם שותף פעם
חבר.
"צא
החוצה!" קרא.
בחוץ הכול
שחור,רוח חזקה.הוא הוביל אותי לתוך מין מחסן עץ רחב.
"זה היה
יכול להיגמר בשקט,אתה פורש אני נותן עוד כמה שנים ופורש."
לא
עניתי.הנשימה נהייתה כבדה.בכל רגע זה יגיע זה עכשיו או לעולם.הינה הברק,הוא לא שם
לב,הפה שלו זז אך כבר לא שמעתי דבר.ואז זה הגיע הרעם החזק שמשך לרגע את צומת
הלב.התנפלתי עליו הוא החל להיאבק האקדח עדין ביד שלו,הוא ניסה לנער אותי
מעליו,תפסתי חזק לא הרפיתי כלל ואז נשמעו יריות זה לא עצר אף אחד.שוב יריות.הפעם
זה נגמר.הוא לא יכאיב עוד.
הנשימות נהיו
כבדות,האוויר הקר שנכנס ויצא פילח כמו סכין חדה,הכול היה מעורפל,הבגדים הוחתמו בדם
הכוח כבר נגמר.נוחי על משכבך ילדה,נוחי בשלום.
