סיפורים בהזמנה אישית – שלהי קיץ אחד

סיפורים בהזמנה אישית – שלהי קיץ אחד

זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו בשלושת השבועות האחרונים של אוגוסט, אירועים שאחריהם חיי המשיכו להתנהל במציאות אחרת.

הקיץ המסוים ההוא התחיל דווקא בכיף גדול. עוד במרץ נסעתי עם הוריי ליורמלה (עיר קיט ליד ריגה , בירת לטביה) לחפש חדר ללהשכרה לחודשי חופשת הקיץ. חופשת הקיץ, אגב, נמשכת באירופה שלושה (!) חודשים – יוני, יולי , אוגוסט ולא כמו בארץ, חודשיים בלבד (לא לכעוס, קורא נאמן/ה, יש לנו את חופשת פסח, אני יודעת, ובכל זאת!). הסתובבנו על חוף הים המושלג, התחממנו במסעדה שטופת שמש חורפית ולגמנו מהמרק  החם, המהביל. מהנסיעה ההיא נשארו שתי תמונות: באחת אני על המגלשיים, עושה תלמים במרבד השלג ובשנייה עומדת מחויכת,  אבי מחבק אותי מצד ימין, אימי מחבקת מצד שמאל. בשתי התמונות שמש חורפית חולשת על הכול בקרניים נעימות, חלקן בשיגור ישיר, חלקן מגיעות אחרי שפגעו במעטה הלבן, הצחור בוהק .

בתחילת יוני העמסנו מעט ריהוט ובגדים יצאנו ל"דאצ'ה" – חדר קטן בבית  צנוע, מרחק הליכה של חמש דקות מיער עצי מחט, דיונות  של חול  זהוב ותכלת הים עד האופק. וחצר ענקית ועוד בתים כאלה מסביב והמון ילדים בכל הגילאים. משחקים עד האור האחרון (אחת עשרה – שתים עשרה בלילה), לילות חיוורים והשקמה מוקדמת אל השחר . ותחושת החופש המוחלט, כי אני כבר ילדה גדולה!!!

בבקרים הייתי יוצאת , בשקט, דרך החלון, בכתונת לילה ועושה צעדיי בדשא רך ורטוב מטל אל שיחי האסנה, אוספת לכפת ידיי את הגרגרים האדומים, מתוקים- חמצמצים ומתענגת על פצפוץ שקיקי המיץ הקטנים. עד שהצינה הייתה אוחזת בי ומחזירה להתכרבל מתחת לשמיכה. בשעות הבוקר המאוחרות הייתה אימי נכנסת לחדרי, מעירה אותי בפליאה (כמה את ישנה! ולמה הרגליים מלוכלכות כל כך?) ומאיצה בי להתארגן להליכה לים.

באותו בוקר בתחילת אוגוסט אימא נכנסה לחדרי מוקדם מהרגיל והתיישבה על מיטתי בפנים רציניות. "היום לא הולכים לים," אמרה, "מהיום את נערה, בואי ואעזור לך להתארגן." לא ידעתי על מה היא מדברת, רק קצת כאבה לי הבטן.

כעבור ימים אחדים הגיעה המשאית ואספה את החפצים.

" אנחנו עוזבים," אמר אבי,"קיבלנו אישור יציאה, יש לנו שבועיים להתארגן."

חזרנו לעיר ,ואת חלל הבית מילאו שני ארגזים ענקיים לתוכם ארזנו חפצים נבחרים: מעט רהיטים, בגדים, כלי מטבח, אופניים...

"צעצועים," אבא הביט בי בעצב,"את כבר נערה," ניסה לחייך, " את מבינה, אין לנו יותר מקום, אולי נשאיר הצעצועים לבן דודך?"

"ספרים?" שאלתי.

"לא ספרי ילדים," הניד ראשו לשלילה, " טוב, תבחרי שניים – שלושה," התרכך משראה דמעות נקוות בעיניי.

את הלילה האחרון ביליתי אצל סבתי האהובה. זאת שסיפרתי לה סיפורים על הכוכבים והירח, זאת שציירתי לה דמויות דמיוניות וחרזתי לה שירים, והיא ישבה והקשיבה ורשמה את  סיפוריי לפני שידעתי לכתוב בעצמי.

" את ילדה גדולה," אמרה לי לפני השינה,"בעצם, כבר לא ילדה, את נערה, את כבר מבינה." אמרה ושתקה, מהורהרת ועצובה. חיכיתי.

"את צריכה לדעת , ולדעת ממני, " אמרה לבסוף, " אימצתי את אימא שלך אחרי המלחמה. לא היו לי ילדים , אז הלכתי לבית היתומים ובחרתי שם את הילדה הכי יפה. אספתי אותה לביתי כי אהבתי אותה מאוד."  

כעבור ארבעה ימים, בסלון דירה קטנה בקיבוץ איילת השחר, עמוק אל תוך הלילה גולל אבי לפני בן דודו את סיפור העלייה ובין היתר על הדרך בה השיג את אישור ההגירה הנכסף: "היא יתומה," הצביע על אימי," אז ביקשנו איחוד משפחות עם מישהו שהציג את עצמו כקרוב משפחה שלה..."

" למה אתה מספר את זה עכשיו, הילדה לא יודעת !" קטעה אימי את דבריו והחלה לבכות.

ניגשתי אליה, עטפתי בזרועותיי ואמרתי ברוגע ובטחון: " אני יודעת, סבתא סיפרה לי. אל תדאגי, היא לעולם אימא שלך וסבתא אהובה שלי..."

***