אֶפֶר הלְבָד שלי

אֶפֶר הלְבָד שלי נשאר על הכסא.

פשוט קמתי לי ללכת.

לא שרפתי את כולי, רק את הנשל.

השקוף המוזר ההוא, עם העיניים, שנשאר אחרי שעברתי שלב.

עכשיו אני אחרת. לא היה לי עוד מקום בעורי הישן.

לא שהתכונתי להתפשט. הייתי נשארת בו עוד כמה שנים טובות בלי להתלונן.

אפילו לא השגחתי בכך שצמחתי כל כך מהר.

זה בא לי פתאום. הכסוי שמבחוץ החל להתבקע.

לרגע חשבתי שהעולם מתמוטט עלי. לא ציפיתי לזה.

אחר כך התרגלתי והתחלתי מפלסת לי דרך החוצה.

זה לא היה קשה. למעשה, כל מה שלא התאים לי, נשר מעצמו.

כל שעשיתי היה להשתדל לא להישאר במקום, אלא להמשיך ולזחול הלאה.

עכשיו אני מולם.

הם נראים לי לפעמים מאיימים, לפעמים לא מתעניינים.

בפעם הבאה אשרוף אולי את נשל הביחד.

© כל הזכויות שמורות לביתיה שלו