יצירות כתובות ,סרטים,מחזות,כולם קיטעי חיים של אנשים. בעצם אין להם סוף. לפעמים החיים של אחת הדמויות מגיעים אל קיצם,אבל חיי דמויות אחרות ממשיכים.
אבל מה לעשות? הרי איננו יכולים להמשיך לכתב את היצירה עד אין סוף?(ואין להזכיר כאן את הטלנובלות שהן סימפוניה בלתי גמורה, שעל רבות מהטלנובלות מבחינת איכותן הספרותית,מבחינת ה"מימזיס" כלומר החיקוי לחיים שלהן, עדיף לא לדבר ולא לדון, כדי לא להעליב אף אחד)*
אפילו לקרוא אין לנו סבלנות עד אין קץ. לכן כל יצירה ספרותית חיבת להסתים באיזשהו שלב.
באיזה?
זוהי השאלה.
לא קשה לענות. כבר ביקרנו באין סוף סרטים וה"סופים", ככותבים, בוודאי קראנו בלי סוף ספרים וזכורים לנו הסופים למיניהם.
הבה נסווג וניזכר בם.
אחדים הם אלה ששימחו אותנו ביותר,בבחינת ה"הפי-אנד"שהיה אופייני לקומדיות האמריקאיות. תסבוכת עקב טעויות שונות שניפתרת לבסוף והכל בא על מקומו בשלום.
יש גם סוף שסוגר מעגל, נהוג לכנותו"סיפור סגור"או סוף סוגר. זהו סוף שפותר את הבעיה העיקרית או את הנושא העיקרי. כמו "בחיוך האטרוסקי" האב שהולך למות, מביך את הילדים שלו באמריקה, אליהם הוא הגיע לעת זיקנה, אבל לפני מותו, הוא מוצא עבודה מכובדת ואהבה. בסוף הוא מת, בזה הסיפור ניסגר, לא סוף ממש טוב, אבל החיים שלו בשלבים האחרונים של חייו, יצרו איזו תובנה אצל ילדיו, הביאו לאיזה שינוי לטובה בתפיסת החיים"
המרגיז ביותר כשהסיפור לא ניגמר. היתה בעיה והיא לא ניפתרה. והיצירה נישארת בלי פתרון, כמו שקורה תכופות בחיים. לגבינו, הקוראים זה די מאכזב, כי ציפינו לשווא. היצירות האלה כה מועטות,עד שתסלחו לי שאיני ניזכרת בדוגמה כעת (אולי אתם זוכרים? מה הרגשתם במיקרה כזה?)
כמובן שיש החידות הבלשיות האלה של ספרי הבלשות של קונאן דויל על שרלוק הולמס ששם בסופו של דבר החידה חייבת להיפתר או כמו אצל דן בראון, התעלומה חייבת להתגלות על כל סודותיה. אין סוף להזכיר סוגי ה"סופים למיניה.
איזה סוף אתם זוכרים במיוחד? מדוע רבים כל כך זוכרים את הסוף של הסרט "חלף עם הרוח" שחידש לאחרונה ימיו, שם בראט אומר לסקרלט "אני לא שם קצוץ" בעברית עילגת?
איזה סוף אתם מעדיפים ומדוע (הסיבה היא העיקר)
וידוי אישי וה"פואנטה"
אחרי כל מה שהתפטפטתי אתכם על סופים,עלי להתוודות בפניכם שהסוג האהוב עלי מבין כל הסופים הוא הסוף בעל ה"פואנטה"מהמילה פואינט בלעז שפרושה: נקודה.זוהי שורה או מצב של מהפך.כל מה שהתכוננתם אליו במשך כל הסיפור(כן ,הוא יותר אופייני לסיפור הקצר,כי בו קל יותר לזכור בסוף-את ההתחלה.)
הסוף בעל הפואנטה מפתיע.המספר מוליך אותנו באף לאורך כל הסיפור לכיוון מסויים,ובסוף?-בומס-לא חשבתי על זה שזה יכול להתפתח כך.והיות ואני אוהבת הפתעות,אני אוהבת סופים של פואנטה.
לרובכם מוכר הסיפור "המחרוזת"(איך פרח לי שם הסופר פתאום).אשה קרתנית,שרוצה להראות אמידה יותר ממה שהיא באמת,שואלת מחברתה מחרוזת,לענוד בנשף אליו מוזמן בעלה.בנשף היא באמת זורחת ,יפה .מה שהיא מיחסת גם לזכות המחרוזת של חברתה העשירה.אבל,אבוי,בסוף הנשף היא מגלה שמחרוזת היהלומים היקרה אבדה.כמובן שצריך להחזירה,אז לוקחים חובות,היא מתחילה לעבוד כעוזרת בית,מצבה הבריאותי ויופיה אובדים,היחסים בינה לבעלה מתדרדרים,ולבסוף כשהיא פוגשת את חברתה,לאחר שנים וזו לא מזהה אותה ,עד כדי כך השתנתה בגלל העמל הקשה לשלם מחרוזת יהלומים דומה לזו של חברתה,אז היא מאשימה את חברתה שהשאילה לה את המחרוזת ומספרת לה את אשר ארע.אבל זו האחרונה אומרת לה:אבל המחרוזת היתה מזוייפת ועכשיו הפואנטה החזקה ביותר,והעשירה ממשיכה לומר ואת המחרוזת שהשבת לי( ,שהיתה ,כידוע לנו יהלומים אמיתיים)נתתי מתנה לעוזרת שלי.מי צריך מחרוזת מזכוכית.
מפתיע מאד.לא פחות מפתיע הסוף ב"מתנת האהבה"כשזוג עני מאד ואוהב מאד רוצים לתת לקראת חג המולד מתנה זה לזו.לשם כך האוהב מוכר את שעון הזהב שלו ,כדי לקנות סיכה מפוארת לשערה המקסים והגולש של אשתו האהובה והיא מוכרת את קווצות שערה הארוכות כדי לקנות שרשרת זהב לשעונו של בעלה.אתם יכולים לתאר לכם את ההפתעה בסופו של הסיפור ,כשבני הזוג מגלים מה קרה.אבל במיקרה הזה ההפתעה היא רק שלהם.אנחנו כבר יודעים במשך הסיפור מה הם עשו.
אבל אם תקחו את סירטי " קולומבו". הם תמיד מתחילים ברצח מוסווה כל כך טוב שכולנו בטוחים, "כאן לא היתה שום שגיאה. בחיים אי אפשר יהיה לגלות איך הרוצח עשה מה שעשה" אבל בסוף יש תמיד הרגע המפתיע והפעם גם לצופים, שאומרים בלב, "וואלה, איך הוא עשה את זה"!?
גם הבדיחות בנויות על הפואנטה, ההפתעה ולכן הן מצחיקות, בין השאר.
אז חבריה, הבה נרים כוסית לחיי הפואנטה.
