זה היום השלישי שבה שהה בדירה, ובעצם חוץ מלעקוב אחרי סדר היום של שמיל, שכבר הכיר עד לפרטים הקטנים ביותר, לא עשה כלום. הוא חזר אל המשקפת.
התריס של הג'ינג'ית נפתח, ומקס נדרך. לבושה מכנסי לייקרה צמודים שהבליטו את חמוקיה, וגופיית ספורט צמודה, סירקה את שיערה, אוספת אותו ל'קוקו' שובב. היא יוצאת, חשב.
בלי להמתין יותר מידיי, נכנס לתוך בגדים נוחים, נעל את נעליו, וירד את כל חמשת הקומות בריצה.
מקס זיהה אותה כשנכנסה לפארק והקיפה את מסלול ההליכה בקצב מהיר, הוא הלך אחריה, והשתדל לשמור על מרחק של עשרה צעדים ממנה. בשלב כלשהו חצתה את השביל כשהיא סוקרת את המסלול לכל אורכו. כשסובבה את פניה, שם לב לעובדה שהרכיבה משקפי שמש כהים, שאמנם הסתירו את עיניה, אבל לא הצליחו כל כך להסתיר את השריטה שהתחילה היכנשהו, והסתיימה בלחייה השמאלית.
הנייד שלו צלצל, על הצג הבהב המספר של שילוח. בשנייה שהסיט את עיניו מהג'ינג'ית והביט על הצג, איבד אותה, והוא קילל לפני שענה לשיחה. "כן!"
"אוהווו, מקס!" שילוח היה מבודח. "התחלת לאבד סבלנות?" קרא את מחשבותיו.
"לא ממש!" ענה, למרות שהרגיש ככה בדיוק. מזמן יכל לחסל את שמיל, בלי כל ההמתנה המיותרת הזו. אבל שילוח שילם, והיה עליו לזכור לא לשאול שאלות. אז הוא לא שאל. עיניו התרוצצו בפארק בנסיון לזהות את דמותה של הג'ינג'ית שהתרחקה ונעלמה מהאופק שלו. "איפה אתה?" שאל שילוח לפתע, ומקס נשך את לשונו. שילוח שמע היטב את צעקות הילדים בפארק, ונביחות כלב מגודל שנבח עליו במרץ, אולי כי עמד בטריטורית ההשתנה שלו.
"יצאתי להשתין!" סינן מקס בציניות.
שילוח שתק כמו עיכל את התירוץ ההזוי, והחליט להתעלם מהנימה העוקצנית שלו. "היום בערב בשעה תשע." מקס הופתע, אחרי שלושה ימים שבהם ישב בחוסר מעש ותצפת על שמיל, ההוראה לחסל אותו נשמעה לו חסרת עוצמה ורדודה. בכל אופן, לא ככה חשב שהיא תגיע, במפתיע וברגע לא צפוי, "מה...?" ענה, והדבר הבא ששמע היה צליל ניתוק. מעוצבן ולא מבין מדוע, אם בגלל התזמון, או בגלל שהג'ינג'ית נעלמה לו, הסתובב סביב עצמו בתסכול, וסקר את הפארק הענק שנראה פתאום בעל מרחבים עצומים. היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
***************
בשמונה בערב התקין מקס את הכוונת הטלסקופית מעל רובה הצלפים הכבד, וכיוון את העדשה מעליו ברזולוציה חדה. סידר שוב את הזוית כך שתקלוט את שמיל בצורה מושלמת, ותירגל נשימות עמוקות שבדרך כלל הרגיעו אותו. כשהציץ בשעון שעל פרק ידו, גילה שעברו בקושי חמש דקות מאז החל להתכונן לרגע שישים קץ לחייו של שמיל.
שילוח אמר בתשע, והוא לא הבין גם את זה. מה משנה השעה?
בינתיים הידק את האוזנייה בתוך אוזנו, כיוון את המשקפת שעמדה צמוד לרובה הצלפים שלו, והציץ בה. שמיל עישן בשרשרת ובהה בטלויזיה, היתה לו שיחה אחת עם אמא שלו, והוא נשמע בה חסר סבלנות יותר מאי פעם. מקס גיחך לעצמו, "קדימה, בנאדם." לחש לעצמו. "דבר יפה לאמא, תן לה הרגשה טובה לפני שאתה "הולך"..."
מחוגי הזמן תיעתעו בו, הדממה נשמעה לו צורמת ואטומה, כל העולם נשאב לנקודה דמיונית, והדבר היחיד שהיה מוחשי עכשיו היתה דמותו של שמיל בתוך הכוונת הטלסקופית . לולה הגיעה בשמונה וחצי. "הקדמת, בייבי..." ציין מקס בלחש.
היא התרפקה עליו, ונישקה אותו. באוזנייה שמע אותה מגרגרת ורוטנת, "אתה עדיין לא מוכן!" כמו חתולה מפונקת. ושמיל נשען על הכריות בספה, פאסיבי לחלוטין נרתע מהשיער שדגדג את פניו, וענה לה, "מה הלחץ..?"
מקס חייך לעצמו בסיפוק, "כן, שמיל." מלמל לעצמו. "בלי לחץ.."
לולה החלה מנשקת את צווארו, וגלשה באיטיות לכיוון בטנו, אותו דפוס שחזר על עצמו מידי ערב. הוא נטה הצידה עם המשקפת, החדר של הג'ינג'ית היה חשוך, מאז שאיבד אותה בפארק לא ראה אותה שוב.
בתזמון משונה הואר לפתע חדרה, אבל הוא התאכזב מהר מאוד, כי במקום הג'ינג'ית הוא ראה את ה'שיכור' שלה. האיש התפשט, ונשאר בתחתונים, נשכב במיטה והרים שלט של טלויזיה, מן הסתם העביר ערוצים, אבל מקס לא ידע על איזה ערוץ נשאר לבסוף, הטלויזיה היתה מוסתרת מעיניו.
בדירה של שמיל, הופתע לראות את שמיל מתלבש, ומתכונן ליציאה. השעה היתה שמונה ארבעים וחמש. נראה שהחיסול יוקדם, חשב מקס, והתביית בדמותו של שמיל.
נשימה עמוקה אחת לפני שעצר אותה, ואצבעו ליטפה את ההדק, לולה הסתירה את קצת את שמיל, אז הוא חיכה.
צעקה פילחה את השקט, מקס שמע אותה בבירור למרות הפטפוט של לולה באוזנייה הצמודה לאוזנו. תנועה בלתי רצונית של ידו הזיזה את המשקפת הצידה. באיטיות מיקד אותה שוב, והפנה אותה לכיוון דירתה של הג'ינג'ית.
"שמעת, שמיל...?" נשמע קולה של לולה באוזנייה. "זה לא חדש, לולה." ענה שמיל. "הוא שוב שיכור." לולה גיחכה. ומקס שמע את צחוקו של שמיל חד ומזלזל, כשהתביית הפעם בחדרה של הג'ינג'ת וקלט בעדשה את האיש מכה אותה.
"לא חדש, מה?" שאל מקס בשקט, ונזכר בשריטה שקלט מוקדם יותר כשראה אותה בפארק. האדרנלין החל שועט בדמו כשכיוון את העדשה בדיוק מושלם ברקה של השיכור, מבין בתת מודע שהמטרה משתנה בשנייה זו.
השיכור סטר לג'ינג'ית בכוח. ומאידך שמע מקס באוזנייה את קולו של שמיל אומר ללולה. "בואי נזוז."
מקס לחץ על ההדק, קול צרחותיה של הג'ינג'ית פילח את הלילה, כשהאיש נפל עליה, ודם ניתז על פניה. באוזנייה שמע את קול צחוקה של לולה מתערבב בקולו של שמיל.
בתשע בדיוק, נכנס שמיל למכוניתו והתניע.
חצי שנייה לאחר מכן נשמע הפיצוץ שהרים את מכוניתו באוויר. טוב, החיסול לא נעשה כמו שתכנן, אבל מזל שחשב על תוכנית אלטרנטיבית, על כל מקרה שלא יקרה.
