לך.
מפני שאת יודעת יותר מדי דברים כנראה שזהו הדבר האחרון.
מה שנשאר הוא האתגר המוחי שגם הוא הולך ונעשה פשוט מיום ליום.
כן, כבר תמו המכשולים, תמו כל האתגרים לגביי.
בן מזל גדי ניחן בשאפתנות מרובה להגיע לפסגה, אולם בכל ההורוסקופים למיניהם לא מצוין מה יעשה הגדי כאשר יגיע אל גבול יכולתו.
הצורך לטפס הלאה תמיד הוא המניע את גלגלי חיי והידיעה כי המטרה הושגה נותנת אושר רק לרגעים קצרים שכן טעם הכיבוש והניצחון המתוק הוא קצר מאוד.
הריקנות הפתאומית שנוחתת עלי מביאה אותי להרהורים של ימים שעברו וכל עוד זה נשאר בגדר נוסטלגיה זה נחמד אולם כאשר הוא יהפוך זה לאובססיה יהווה הדבר למטרד.
כמו אותה אחת שמסרבת להאמין שהברק בעיניה כבר אינו מוציא אותי מדעתי וריח שיערה אינו גורם לאותם ריגושים כבעבר- היא שכחה את נוסחת החיים הבסיסית , ששאיפת האדם היא אל הבלתי ניתן להשגה ולא אל המצוי.
לפעמים נחמד לי להשתעשע ברעיון איך תיראה ההלוויה שלי ולו נערכה היום?
מה יאמרו אנשים?
כמה שעות או דקות יחלפו מהרגע שיסתם הגולל על קברי ועד שיציתו סיגריה ויעברו לשוחח על נושאים אחרים.
כמה שערות לבנות בצידי הראש מזכירות לי שאני פוסע בצעדים נמרצים ובטוחים אל אותו היום, אל אותו הרגע ממנו אין מנוס לאף אדם.
כן , אני צריך פיצוץ קטן בחיים, מפנה מזעזע כלשהו שישכיח ממני את מסע החיים , שיצית בתוכי מחדש את הצורך לטפס אל פסגה חדשה , רק מה , כל הפסגות נראות נמוכות מתמיד וישנם גם כאלה גבוהות מדיי שאין חשק להתחיל לטפס בהם.
אז כמו תמיד אני חוזר אל הדמיונות שלי , אל הריחוף שבתוך החלום , אל ההרגשה שכל יום הוא חוויה חדשה שלא תשוב לעולם.
ומתוך זה אני עומד ערוך לקרב חדש של הלב מול השכל .
של הרגש מול ההיגיון.
קרב בו אין מנצח מובהק אלא רק אחד שיש לו יתרון.
6.4.00.
ממני.
"יכולתי לראות אותו בראשי.
לשמוע את הקול שלו מתנגן לכיווני כמו סימפוניה , כן הריי שהיו רגעים שהייתי יכולה לדמוע מהמחשבה שהוא נמצא שם , חי בודד ושואל על סדקי החיים בדיוק כמוני, אבל לאחר רגע זה התחלף בזיכרון התחלתי שגרם לי לרצות להרוג אותו.
שהגעתי לראשונה הוא ישב שם כמו דון.
מביט בי בעיניים ריקות ואני מתייצבת מולו ורחמיי ניכרו על פרצופי הילדותי וחסר הניסיון.
רציתי להוציא ממני משהו שלא היה קיים בי באותם רגעים.
להוציא ממני איזה שד עם קרניים , את הגאווה שיצאה מעניו ומאופן ישיבתו על אותו כיסא מרופד רב השנים שיוויתי למלך החיות.
הוא הביט בי כמו צבי הלכוד בגור אריות .
מחכה לקרוע ממני את העורקים, להזין את עצמו בדם שלי שטיפחתי במערכת חיסונית מושלמת.
לא יכולתי להשיר אליו מבט ולרגע המבט נראה לי כמו נצח שבעצם הוא המשיך ל- שנייה וחצי ולא יותר.
"את יכולה ללכת." הוא הנהן לבחורה שנצמדה אליי ולקחה יתרון שהביאה אותי.
עמדתי שם ונתתי לה לשקר בשבילי, בחיי שהרגשתי את הזיעה מלטפת אותי מבפנים. היא התחילה לנזול ואני הרגשתי בעירה בכל חלק בגוף שלי.
מעולם לא הצטיינתי בלדעת אייך לשקר.
ואם היה כך , הריי שלפחות ניסיתי, היה תמיד הבחור הכי טיפש בעולם שיכל לראות זאת מזגוגית עיניי.
הייתי שקרנית גרועה ומניפולטיבית מושלמת.
הוא ידע שהיא שיקרה , לא היה מקום לפספס.
אז הרגשתי אייך המבט שלו זורק את הנחתו עליי לאחר שדידיתי משם .
בוחן אם הגובה שלי מספיק, אם אני יכולה להיות קצת מושכת , אם אני חריפה , אם יש לי עיניים טובות לשאוב מהם קצת חוכמה.
מהיום הראשון שהוא ראה אותי הוא שנא אותי.
למד לשנוא את ההליכה שלי, את הלבוש שהוא הכריח אותי לעוט על עצמי, את הריח שלי, את האופן שאני מחזיקה את הסיגריה, את זה שמעולם לא הייתי עונה לו שהוא היה צווח עליי כמו טווס המועד לשחיטה.
לו רק היה יודע שלא עניתי לו מכיוון שפחדתי.
לא בשבילי אלא אם כן בשבילו.
פחדתי מה הייתי מסוגלת לעשות לו עם כל הזעם שהצטבר בשבילו עמוק במדורי הגהנום שלי.
אז היה רגע שיכולתי לדמיין אותי.
נכנסת לשולי הקרב , מזיעה ומריחה דם , נשכבת על האדמה בעוד יריות אויב מהצד השני מאיימות לנקב את גופותינו , המדים שוקלים כ"כ הרבה ואני זוחלת כמו נחש צעיר וצובעת את פניי בצבעיי המלחמה.
מכניסה את אצבעותיי לבוץ הכי טובעני ומושחת את פניי .
צד שמאל, צד ימין ומשיחת ישו ארוכה על המצח.
עכשיו אני מרגישה ביטחון , הבוץ הקנה לי ביטחון כאילו לא היה מספיק לי כל הנשק שהיה מונח על כתפיי שעמדו ליפול , לקרוס ולשקוע באדמה רובצת גופות ודם.
מרימה את הנשק גבוה , דורכת אותו....קנה הבליעה כזה מושלם אני מחייכת לעצמי.
"למה לעזאזל את מחייכת ? גשי לעבודה!"
מצאתי את עצמי בוהה בו, כוס מים מונחת בין רגליי, ליפסטיק אדמדם וסיגריה למנוחה.
אם הייתי יכולה לתאר את השנאה שלו כלפיי הייתי יכולה לדמות אותה למפלצת שלא קיימת אפילו בספרים או בחלומות הזויים, הוא ראה בי מה שהוא תמיד פחד לראות אצל אנשים.
אילמת מזוינת .
אך אני ראיתי את המפלצת הזו אצלו שנקראת אני.
אני יצרתי אותה.
תעתעתי בו בלי שידע, גרמתי לו להזות בלי שיבין, לחלום בלי שידע אייך להתעורר, לבכות מתי שצריך להיות שליט.
יכולתי לשלוט בו כמו שליטה נערצת והוא היה עבד לרגליי.
אני התחלתי איתו מלחמה , מציבה את המוקשים באומנות שלא מצויה בשום מקום לפני, ומכינה את קבורתו שאבצע אותה ב-2 ידיי שצמאות לדמו הקר.
נכנסת לשירותים , שעת העבודה תמה לה ורגליי קורסות .
אני לא מרגישה את העקבים , בקושי מרגישה את כפות ידיי.
פושטת את בגדיי מרגישה את ריחי שנעלם והתחלף לו בסירחון שיכולתי להישאר בו עוד חודש ימים.
ריח הגוף הטהור שלנו.
בעוד הוא מסריח לאחרים הוא מדהים בשבילנו.
בדיוק כמו טבעם של אנשים.
פיזרתי את שיערי, מרחתי את הליפסטיק מעל שפתיי , ואת צבעו השחור של העיפרון מעיניי, והתחלתי לבכות.
אלו היו המילים שלי "אילמת מזוינת " חייכתי לעצמי, לו היה יודע כמה היה לי לומר.
אז החלתי לכתוב את שהיה לי.
דף הנייר והדיו המכתים היו הקול שלי.
מכנס ג'ינס קרוע ותחתונים בלויים , גופיה שחורה וכובע קסקט חום.
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
"נגמרה המשמרת."
"מתי שאני אומר , תיגשי לטפל בלקוח שמחכה שם, הוא "שמן" זה טוב לעסקים."
חייכתי, הוא ידע לעשות את זה בדיוק כמו שצריך.
לתלוש שיערה שיערה, לראות איפה הקץ .
איפה הוא מסיים איפה אני מתחילה.
"מה זה הדבר הזה?
של מי המחברת הזו ?
מה התחלת לכתוב לי יומן נעורים מזוין ?
את לא חושבת שזה קצת ילדותי מדיי בשבילך?"
"תניח את המחברת במקומה , היא שייכת לי."
אם הדמיון והמציאות שלי היו אכן נפגשים ואכן הייתי בשולי הקרב מחכה לעוד בובה שתקפוץ ואגרום לגופה לרקוד ולהיראות כמו מסננת הייתי יכולה לראות את גופתו שלו .
רציתי להרוג אותו.
ואכן הייתי מוכנה לעשות הכל בכדיי למצוא איזה כלי חד ולנקב את העורק הראשי שלו , לקרוע אותו לאורכו.
הוא בייש אותי לעיניי כולם.
קרא את הפחדים שלי, את מקצב דפיקות הלב שלי יכלו לשמוע כולם ויכולתי לראות במחברת המתנופפת בידו כמו פת לחם שהייתי רעבה לה.
מתנשפת ורושפת , עיניי הוציאו אש , בחיי אלוהים , הייתי מפחדת לפגוש את עצמי במראה באותם רגעים.
ידיי הזיעו ואני רק ראיתי שוב בדמיוני הורגת אותו במאות וריאציות שונות, הפעם שוב דמיינתי אותי חונקת את צווארו ומביטה בעיניו שיתגלגלו בארובותיהם עד שייפח את נשימתו האחרונה .
ניגשתי אליו עד שלא היה משהו שיכל להפריד בנינו חוץ מאיברינו .
היינו גוף אל גוף עד שיכולתי להרגיש את עיניי מתמזגות עם עיניו , להריח את הבל פיו, לראות את הדופק שבצווארו , את כרסו מלטפת חלק מצלעותיי התחתונות ונושקת בעדינות לבטני, את איברו צמוד למכנסיי.
"ולתהיותיך אני 1.70."
לקחתי את המחברת מידו הקטנה שהתרוממה לאות ניצחון מחזיקה את הגיגי חיי והלכתי , שומעת את נשימותיהם של כל הצופים בנעשה ומנסה להסדיר את מקצב נשימותיי.
הגיעה השעה שוב כמו יום לפני אני מוצאת את עצמי שוב במראה שכל שאר הבחורות שומרות על רדיוס נאה ממני ואני מחייכת לעצמי עד כמה אנשים יכולים להיות חסרי ביטחון רק מהוכחת הקיום לשמה.
הוא ניגש אליי מביט בי מסודרת למשעי משיר אליי מבט ואני רק חושבת אולי הוא רוצה לסיים את מה שהתחלתי אתמול .
הוא לא נצמד אליי , ייחל שכך יהיה , להצמיד כל עצם שלו בגופי ולהנציח את שנאתנו בריקוד חושני לאורך הלילה, כי הריי ששנאה מקורה באהבה .
הוא עבר לידי כמו דון מאפיה מושלם ומיומן העביר לידי מעטפה והמשיך בדרכו כאילו רק חלפנו אחד ליד השני.
מגע ידו היה רך הרגשתי את הצמרמורת עושה את דרכה לאורך גבי.
וסקרנותי רק קרעה ממני את הרצון לדעת מה היה באותה מעטפה..
9.1.96
"שעת צהריים.
שלושה גרגירים אחרונים בשעון החול של רוחו.
בשעת הצהריים, מתכתשים בניהם "מי ירד אחרון?"
מי ירד מהלב כמו אבן ענק.
מי יביא בשורה בנפולו.
שעת צהריים,
שלושה גרגירים שחיכו לך- מכינים את עצמם. חזרה גנראלית .
כן, בשעת צהריים מכינים את עצמם לנחיתה בקרקע מוצקה.
הם יודעים , הנפילה תהיה גם כואבת אך גרגיר החול הוא אמיץ.
ורבים ביניהם .
מי ירד אחרון ויקבע את הזמן בשעון?
שעת צהריים ושלושה גרגירים הם:
רגש
דמיון
שכל.
הם לא קבעו ביניהם מי יורד אחרון אז מתי ייעצר השעון?"
הזכויות שמורות להדר מיליס.
לדון שלי- לא שוכחת אותך. זוהי רק ההתחלה.
אני אוהבת אותך.
