יצירות אחרונות
כינור אמצע חיי (1 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -23/11/2024 12:56
הָאַהֲבוֹת שֶׁלָּנוּ (1 תגובות)
רבקה ירון /שירים -23/11/2024 12:31
שִׁיר לְעָמִית (1 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /שירים -23/11/2024 10:18
כוחו של חיבוק (3 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -23/11/2024 09:50
מאתמול / לאמי ז"ל (7 תגובות)
דני זכריה /שירים -23/11/2024 06:35
זֶה כִּמְעַט סוֹפָנִי לָגַעַת בְּחֲבַצֶּלֶת (3 תגובות)
יעקב ארדיטי /שירים -23/11/2024 02:53
חִיּוּכִים בִּצְבָעִים - חֲמִשָּׁה קְצָרִים (8 תגובות)
אביה /שירים -22/11/2024 21:10
את וציפרים (7 תגובות)
יצחק אור /שירים -22/11/2024 16:12
סיפורים
בהשראתו של מישפט הפתיחה של תמנע - הקסם של ריקאיך אתם לא רואים????" עמדתי מולם, משתאה לנוכח עיוורונם...
"אני כאן", זעקתי לצוות רופאים ואחיות המתקהל בפנים נפולות סביב גופי הדומם על שולחן המנתחים.
קו ישר על מסך המוניטור הכריז על מותי. רופא צעיר, שהיה זה לו מקרה מוות ראשון שחווה כרופא מנתח, חפן את פניו בכובעו הירוק. גופו רעד, מסגיר בכי של חוסר אונים.
לפתע סב אלי את ראשו, כשמע את זעקתי. שלף את השוקר והצמיד לחזה החשוף שלי.
ומה שהיה לפני כמה רגעים גופי, קיפץ בתנועות מגוחכות על שולחן מוכתם שלוליות דם.
המחזה היה כה מגוחך שפרצתי בצחוק חסר רסן ואז קו ישר ירקרק שעל המסך החל לשנות את צורתו, מצמיח סביבו שפיצים בודדים זעירים ונדם שוב לצלילו האיום והמונוטוני של המוניטור.
לא הפחד, אלה הסקרנות אחזה בי. ההיפרדות מגופי לא הדאיגה אותי כליל.
רק הייאוש מול החומה הבלתי חדירה שביני ובין האנשים בחדר ניתוח הלך ואחז בי ביתר שאת.
הם לא שמעו אותי, אך אני יכולתי לשמוע אותם וגם לקרוא את מחשבותיהם.
והיכולת החדשה הזו, משום מה, כלל לא הפתיעה אותי.
וכבר לא עניין אותי גופי, המתפתל תחת ידיו של הרופא, המסרב להיכנע למותי.
מחשבה יחידה הדהדה בי: "אני חייבת להתביית עליך, לחדור למחשבותיך, לדעת סוף כל סוף, האם אהבת אותי, כפי שהכרזת באוזני לא פעם".
בין רגע מצאתי את עצמי בוהה בך, מרצה מול קהל רב.
זעקתי את שמך, למרות שידעתי שלא תשמע.
המשכת לנאום בלהט.
וכבר סרקתי את מוחך. ניתבתי את מחשבותיך אלי. פרמתי את הסבך המרהיב ששוגר אלי.
והוא הסתדר מעצמו למפה משונה.
נדהמתי נוכח ניגודים עזים, המהבהבים על פניה באיים של גוונים עזים, מתנגשים אחד בשני והופכים לקליידוסקופ מסחרר ומבלבל.
על רקע ארגמן נחרט ציור מופשט ומרהיב, מפליא בהרמוניה המושלמת שלו. היה כאן הכל:
שנאה וקינאה ולעג והערצה, דחייה ופחד וכמיהה.
צבע הארגמן הסגיר אותך. וידעתי, שאהבתך אהבת אמת היא.
לא, לא הייתי רוצה להחזיר את הזמן לאחור. יותר מדי כאב אפף את אהבתנו.
רציתי להעלם, להפסיק להתקיים. לא מצאתי סיבה להמשיך, כי אנו, במו ידינו החרבנו את אושרנו.
בדבר אחד ויחיד חפצתי נואשות: למחוק את עצמי מזיכרונך, לשחרר אותך ממני לעד.
בפעם אחרונה הבטתי בך ארוכות, להטביע את דמותך בתוכי ולהתפוגג.
לפתע הפסקת את נאומך. עמדת מול קהל עצום שלך וזעקת את שמי, והתחננת אלי לא לעזוב.
חזרתי אל גופי. רופא מאושר אחז בידי, כמו ניצל ממותו שלו.
וכבר לא זכרתי אותך.
והאושר מילא אותי.
האושר של ריק.
תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |