"לעסוק בכתיבה מבחינתי, זה לעטות על עצמך מסיכה. לא לדבר מהאגו שלך, אלא מהתזמורת השלמה של הקולות הפנימיים שלך," מסביר אילן שיינפלד לאחר שגילה את הטריק האולטימטיבי של אדם כותב, מבחינתו.
אילן שיינפלד (45) הינו: סופר, משורר, מחזאי, מרצה לספרות, מעביר סדנאות לכתיבה יוצרת, בעל ההוצאה לאור "שופרא לספרות יפה" ואיש יחסי ציבור.
מכלול כישורים זה התפתח אצלו במהלך שנים רבות של יצירה, עיסוק מרכזי ועיקרי בחייו, שכרגע מנותב בעיקר לכתיבת פרוזה ומחזאות ופחות אל השירה, שהפכה אולי לשם נרדף לאילן שיינפלד.
יותר מכל מתמקד אילן בימים אלה בכתיבת מחזות ובלימוד מחזאות, זו השנה השנייה, בבית-הספר לכתיבת דרמה, שם הוא רוכש כלים לכתיבת דרמה ומכיר את שפת המחזאות, שהיא שונה לחלוטין מכתיבת שירים או פרוזה.
"במחזה," הוא מסביר "אתה כותב פעולות ולא מילים - זה הבדל מהותי ביותר. לשום מילה במחזה או בתסריט אין ערך בפני עצמה אלא אם כן היא באה במקום שבו אין ברירה אלא לומר מילה. מחזה הוא אירוע המתרחש בהווה, על הבמה ועם כמה שיותר פעולות," מתאר אילן שיינפלד."בנוסף, קיימת העבודה עם סבטקסט. הדמות לא אומרת אף פעם מה שהיא באמת מתכוונת אליו. מדובר בלימוד היכולת לכתוב תוך כדי הסתרה,."
עוד לפני שלמד מחזאות באופן מסודר, כתב אילן שיינפלד מחזות שחלקם הועלו
על במות התיאטרון:המחזה הסאטירי "היי רימונה," שכתב יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר-ירון, והועלתה ב"קאמרי", בהשתתפות צביקה הדר, המחזה לילדים "גנבי החלומות", שכתב והועלה בתיאטרון הילדים של אריק סמית, והמחזה לילדים "שלמה המלך ומלכת השדים," שהועלה ב"חני הפקות" בבימויה של רותי קנר.
אילן שיינפלד נולד וגדל ברמת-השרון וכבר בגיל 14 גילה את זיקתו לכתיבה ואת כשרון הכתיבה הטמון בו. המשך הדרך היה סלול וטבעי והוא מספר: "הייתי אז שליש מחנה במפקדת חטיבת שריון ברמת הגולן, כך שהיה לי זמן רב לכתוב. כ זמן מועט לפני השחרור שלחתי שירים לפרסום בדף לספרות של עיתון על המשמר, ועורך הספרות דאז, א.ב. יפה, פרסם אותם, והוא ואשתו אף הזמינו אותי לבקרם בביתם. במהלך הפגישות בינינו הציע לי לכתוב ביקורת ספרותית במוסף, וכך עשיתי. עם שחרורי משירות סדיר הציע לי להיות לסגנו, סגן העורך הספרותי של על המשמר. כך התחלתי בכתיבה לעיתון."
כך, דרך התנסות, למד אילן שיינפלד את רזי העריכה הספרותית על כל גווניה: עריכת טקסט, אחיזת מספריים של עורך (דבר שכבר לא קיים היום כמובן), קבלת החלטות לגבי המינון שבין שירים, מאמרים, סיפורים, תמונות וכיוצא באלה. ב"על המשמר", נשאר אילן לעבוד במשך אחת עשרה שנה, כולל כל תקופת לימודיו ואחריה.
את ספר השירים הראשון שלו, הוציא בסיוע כספי מצד אביו בהוצאת "מרתף 29" ליד "עקד". את שני ספריו הבאים, ספר השירה "עושים אהבה בלשון" וספר הילדים "מן הלב של תל-אביב", כבר הוציא בהוצאת דביר.
נקודת המפנה המשמעותית הראשונה בחייו אירעה בשנת 1986, כאשר חברו הראשון, הצייר סער עפרוני ז"ל, מת מהתקף שיתוק תקופתי על פסגת הר בדרום צרפת. אובדן קשה זה הוביל את אילן גם אל תחום המיסטיקה.
"האובדן שלו גרם לחורבן שלם בחיי. הפסקתי לעבוד כעוזר הוראה באוניברסיטת תל-אביב, הפסקתי ללמד בסמינר הקיבוצים והתמקדתי רק בעבודת ה-MA שלי."
כתוצאה מאובדן זה, וכחלק מתהליך פריקת הצער והכאב, החל אילן לכתוב מעין רשימות יומן או פרקי וגעגועים לסער, שהלך לעולמו בגיל 28.
שש שנים חווה אילן את האבל, שמתוכו צמח הרומן האוטוביוגרפי הראשון שלו: "רק אתה," אשר ראה אור בהוצאתו הפרטית, הוצאת "שופרא לספרות יפה".
תהליך הכתיבה היה תהליך ממושך וכואב שהזיל הרבה דמעות מעיניו של אילן. הוא התבודד במרכז "הילא"י," מרכז דירות אירוח לסופרים ולאמנים במעלות, שאינו קיים עוד, ובו היו סופרים יכולים לקבל דירת יצירה בחינם, בתמורה לפעילות קהילתית.
"כתבתי ובכיתי. בכיתי וכתבתי," הוא מספר "עד שדוד קיסוס, האיש שניהל את הפרויקט הזה, הציע לי לבוא איתו איזה ערב ולהשתטח על קבר האר"י בצפת. זה סקרן אותי, אבל בחרתי להגיע לשם בגפי. טבלתי במקווה ומשם הלכתי אל הקבר עם ספר תהילים שמצאתי שם והתפללתי..." הוא עושה אתנחתא בדבריו "התפללתי שיהיה שלום, שכולנו נהיה בריאים ושאלוהים יתן לי כוח לכתוב."
כעבור זמן קצר חזר אילן לביתו, כשיום אחד בעת מנוחת הצהריים הקבועה שלו ראה בחלומו אדם בשם רפי רוזן. הוא לא הכיר אותו מעולם. בחלומו הניח האיש יד על מצחו ובירך אותו. החלום העסיק אותו מאוד, אך עדיין לא הבין את פשרו. כמה שעות לאחר מכן הלך אילן לפגישה בקפה "הספרייה", שהיה באותן שנים בבית אגודת הסופרים. לפתע ניגש לשולחן האמן גד אולמן, שאילן לא הכירו כלל, עד אותו רגע. המשפט הראשון שאמר לו גד אולמן היה קשור בשם "רפי רוזן." נדהם, סיפר לו אילן את חלומו. גד אולמן לא האמין למשמע אוזנים, משום שידע כי רפי רוזן הוא אדם אמיתי, שאותו הכיר באותו אישי. הוא סיפר לאילן, כי רפי רוזן זה אדם הקורא הילות ומדבר עם מתים, מורה רוחני המתעסק בביו אנרגיה. גד נתן לאילן את מספר הטלפון של רפי רוזן, ואילן התקשר אליו מיידית. רפי רוזן הקשיב לסיפורו, ומיד ידע לומר לו, כי כנראה חווה חוויה רוחנית כלשהי בקבר האר"י.
"אני רואה איש גבוה, ששם יד על ראשך ורוצה לדבר דרכך," הסביר לאילן. "זוהי ישות רוחנית. ביקשת כוח לכתוב, והנה קיבלת אותו. תן לו לכתוב דרכך."
"אני פחדתי נורא מדיבוק, פחדתי להשתגע," מספר אילן.
במקום לכתוב הוא הלך לישון, וכאשר התעורר משנת הצהריים שלו, מבלי להבין מה קורה לו. התיישב ליד מכונת הכתיבה שלו והחל לכתוב בלשון חסידית על עולם שלא הכיר, עולם גלותי לחלוטין, קובץ סיפורים שלם, שמתוכו נולד הרומן השני שלו, "שדלץ". מסתבר ששדלץ הייתה העיירה שבה גדלה אמו של אילן. אבל בסיפוריו על שדלץ הוא מתאר אנשים שלא הכיר, אווירה שלא ידע ומקומות שמעולם לא היה בהם. הייתה זו תדהמה ממשית לו, לבני משפחתו ולכל מי שקרא את הרומן הזה, רומן אותנטי מתוך החיים בעיירה זו.
אילן ממשיך גם כיום לתת לקולות לדבר מתוכו. בשנות התשעים הכיר את אורה גבריאלי, המעבירה טיפול באמצעות קולות. על פי תפיסתה של אורה, לכל אדם יש תזמורת שלמה של קולות פנימיים, אלא שכתוצאה מאי קבלת העניין הזה על-ידי הסביבה, האדם לומד להדחיק אותם ולגבש את האגו. לטענתה, אם ממשיכים בהדחקה עלולים הקולות הפנימיים להתפרץ מתוכנו בצורות נוירוזות והתקפי טירוף. אך ניתן למנוע זאת אם משקיטים את האגו ונותנים לקולות הפנימיים הללו לדבר.
"עובדה שבשנה זו," מעיד אילן, "הכרתי עיירה שלמה של יהודים בתוכי. כפר שלם של גמדים חרמנים, קולות שונים ומגוונים."
כבר בשנות השמונים התנסה אילן בחווית כתיבה דומה. הוא ערך אז את גליון יום העצמאות של המוסף לספרות ב"על המשמר" יחד עם יעל לוטן, והיה חסר להם ראיון עם איש רוח לחג. כיוון שלא רצו לפנות לאף אחד מבין אנשי הרוח המוכרים, הציע אילן ליעל להמציא איש רוח.
הם ישבו יחד, ובדו מליבם את דמותו של הסופר ההודי אנדד צ'טרג'י, סופר הודי שלמד מדע הדתות, נישא לאשתו היהודיה אדית, והגיע לארץ כדי לכתוב רומאן על הטמפלרים. אחרי שסיימו את טוויית הביוגרפיה הדמיונית הלך אילן הביתה, וכתב-ערך עם יציר רוחו ראיון ספרותי מפורט ומדומין לחלוטין. הראיון המלא פורסם במוסף יום העצמאות של עיתון "על המשמר", ודמותו של אנדד צ'טרג' היתה כה אמינה, עד שקוראים רבים חשבו שהוא אמיתי. כך, למשל, צלצל אל אילן חיים פסח, שהיה אז עורך כתב העת "מאזניים", וביקש מאילן לקרוא משהו מכתביו של הסופר הנודע, שאותו לא הכיר. אילן מיהר וכתב את הסיפור "אדון הכפר השחור," תחת שמו של אותו הודי בדוי. רק ערב הפרסום ב"מאזניים" גילה לחיים פסח, כי הוא לא המתרגם מאנגלית של הסיפור, אלא כותבו, וכי אנדד צ'טרג'י הואדמות שבדה מליבו.
משוחרר לחלוטין ממקובלות נותן אילן שיינפלד דרור מוחלט לדמיונו. הוא מתנסה באינספור התנסויות ומאפשר לילד שבו להרגיש, לחוות , להמציא וליצור יש מאין.
לצד המשחק הזה בכתיבה, אורח חייו של אילן שיינפלד וסדר יומו נוקשים ביותר. הוא קם מוקדם בבוקר, הולך לחדר כושר, עוסק בעבודתו כאיש יחסי ציבור, נח בצהריים, ובין שש בערב לעשר0 בלילה הוא מתקתק במרץ על מכונת הכתיבה שלו.
-האם כך אתה משמר את ילד האמן שבך?
-בהחלט. המשחק הוא בעיני הדרך לשמר את הילד שבי. רובנו שוכחים לשחק ולהשתובב, וכך אנו מאבדים את הילד שבתוכנו ואת חדוות היצירה. היצירה אינה רק מעשה חמור סבר. קודם כל יש להשתחרר מן הצנזור הפנימי ומהאגו, ולא לחשוב מה יאמרו האחרים ואיך יימכר הספר. יש לשבת יומיום על יד השולחן ולשחק, כמו ילד שהולך למגרש כדורגל.
-מה ההבדל בעיניך בין כתיבת שירה לכתיבת פרוזה?
-פרט למונולוג דרמטי, שבו מראש אתה בוחר בדובר, השירה היא מדיום לירי, אישי ודחוס. זהו מדיום שבו המשורר יכול לומר הרבה במעט מלים. אני אישית גיליתי שמיציתי זאת כאדם וכיוצר. בסיפורת או בדרמה היכולת שלי להכיל יותר חלקים ממני היא עצומה ורבה יותר מאשר בשירה. ההומור, החוכמה, יכולת ההקשבה לאנשים, הדמיון והאמפתיה שלי לבני אדם, כל אלה באים לידי ביטוי רחב יותר, לטעמי, בכתיבתי בסיפורת או בדרמה.
-מהם הרגלי הכתיבה שלך?
-מדי בוקר אני כותב שלושה דפי בוקר, על-פי עצת הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון. אבל מאחר ולצערי אני צריך להתפרנס אני מקדיש את מרבית שעות הבוקר לחברת יחסי הציבור שלי.
מעבר לזה, סדר היום שלי נוקשה ביותר. לאחר סיום עבודתי בשעה4:30 בדיוק, אני מקפיד לנוח, מתעורר בסביבות 6 בערב וכותב מדי יום עד 9 או 10. שגרת הכתיבה היא חובה בעיני. אני כותב במכונת כתיבה. ולאחר מכן עורך ביד עם עט ומספריים, בשיטות הישנות. רק כעבור זמן, הרבה זמן, אני מקליד את החומר הערוך למחשב, ואגב כך שב ועורך את הטקסט פעם נוספת.
-מה גורלה של השירה העברית, לדעתך?
-אני חושש שהשירה לעולם שוב לא תהיה מסחרית כבעבר. בניגוד לתקופות קודמות, שאז החיים היו שונים, כיום אנו חיים בתוך תקשורת גלובלית מואצת. לאנשים יש מעט מאוד זמן, ולכן הפכה השירה לנחלת מעטים. אני לא רואה איך המצב עומד להשתנות.
בארצות-הברית נולד מדיום חדש של שירה בוידאו, שילובים מדהימים שאתרי האינטרנט גדושים בהם. זה סוג של נחמה, אבל זה הופך את הכול למדיום אחר לחלוטין. מדיום של תקשורת. -
-אתה מעביר סדנאות לכתיבת שירה. האם לדעתך ניתן ללמד כתיבת שירה?
-בתהליך לימוד השירה קיימים שני מישורים. האחד, לתת כלים וידע על שירה בכלל. כמו חרוז, משקל, תבניות בית, סוגי שיר. כלומר, להעניק כלים לאדם הכותב, ובאמצעות הניתוח של טקסטים מפרי עטם של משוררים ידועים לאפשר לו להטמיע כלים שבעתיד יוכל להשתמש בהם כשהוא כותב. -תוכל לתת דוגמאות?
-לדוגמה, אני מלמד, מהי סונטה לעומת בית מרובע. חמשיר לעומת בית של שש שורות. שהרי כל צורה מביאה איתה חוקים והצורה עצמה נותנת כלי להתבונן דרכו על הנפש. למעשה, ניתן לומר שעצם ההזדקקות לחריזה נותנת לנו כלים. הרי זה לא קיים בחלל הריק. אתה מחליט לשבת ולכתוב, ויכול לרצות היום להתמודד עם כתיבת סונטה, למשל. הצורה הזותעלה תכנים מסוימים מתוכך מעצם הבחירה בה.
-ומה המישור השני שאתה מלמד בסדנאות שלך?
-אנו מבצעים בסדנאות אינספור תרגילים, שנועדו לפתוח אותנו ולשחרר את הכותב,. כמו תרגילי חושים למיניהם: לנסות לגעת במשהו, להשתמש רק בחוש המישוש, ואז לכתוב שיר שיוצא מתוך חוש המישוש.
לדוגמה, לקחתי את חברי הסדנא שלי, למרכז סוזן דלל בלילה וקירבתי כל אחד במו-ידיי לעץ. ביקשתי מכל אחד ואחת מהם למשש את העץ ולחבק אותובמשך רבע שעה תמימה. אחרי כן ישבנו וכתבנו רשמים שהתעוררו בנו בעת החוויה הפיזית הזו; ואכן, נכתבו דברים נפלאים.
-מה ההבדל בין שירה הכתובה בידי נשים לזו של הגברים, ומה בין שירה ההומו-לסבית לשירה בכלל?
-ההבדל בין משוררים למשוררות, נובע מעצם השוני המגדרי בינינו. ההבדל טמון בתחום הרגשי שבין נשים לגברים. אבל אני רוצה להיות יותר מדויק בזה. נראה לי, שגברים מיומנים יותר בהפעלת החלק הקוגניטיבי ופחות מחוברים לחלקים היותר משחקיים או רגשיים שלהם, לעומת נשים.
לגבי השירה ההומו-לסבית, ברור שיש הבדל גדול בינה לבין שירה בכלל. קודם כל, שירה הומו-לסבית מייצגת עולם חוויות הנוגע למיעוט, וזה כולל הרבה דברים: הסוד, הפחד, ההתמודדות עם חוסר שוויון הזכויות, הצורך לא להיענות לציווי החברתי, ההכרח לברוא דפוס חיים ולהקנות לו לגיטימציה בעיניך ובעיני הזולת. גם הדינמיקה של היחסים החד מיניים היא שונה וייחודית, ועל כן, בשירה ההומו-לסבית ניתן למצוא קונפליקטים אחרים מאלה הבאים לידי ביטוי בשירה בכלל.
עם זאת, השירה ההומואית המודרנית אינה בהכרח חדשה. ניתן למצוא שירה עברית הומוסקסואלית עוד בתקופת ימי הביניים, בשיריהם של המשוררים הנודעים שמואל הנגיד, אבן גבירול, ואחרים.
-האם אין סתירה בין עיסוקך ביחסי ציבור לבין העיסוק בכתיבה, שהוא משהו מופנם יותר?
-בהחלט שכן. יחסי הציבור זה עניין אקסטרוברטי, מופנה כלפי חוץ. האנרגיות שלך נמצאות בחוץ ואתה דוחף אחרים לתקשורת: הודעות לעיתונות, מיילים וכיוצא באלה. מתוך כך, אתה נמצא בקשר עם הרבה מאוד אנשים.
הכתיבה לעומת זאת, היא מקצוע בודד, שבו אתה מדבר עם כל העולם, אך קודם כל עם עצמך, ובדלת אמותיך. היו לי שנים של התייסרות בשל המתח בין שני החלקים האלה בחיי ובאישיותי: הייעוד שלי בכתיבה והמחויבות וההכרח שלי לפרנסה. כיום אני כבר יותר שלם. ויתרתי על חלומות הגדולה שלי. אני לא רוצה להיות מיליונר, לא רוצה אימפריית תקשורת ולא צריך שיהיו לי 50 עובדים. כל מה שאני זקוק לו הוא אהבה, בריאות, פרנסה טובה והרבה זמן לכתיבה.
-והבדידות...?
-נולדנו לבד ולמרבה הצער גם נמות לבד. כל מה שבטווח שבין לידה ומוות הוא זכות גדולה. הוא טעם החיים.
אם יש לאדם אהוב או אהובה ובני משפחה תומכים, וגם שניים-שלושה חברים קרובים, זה הרבה. הרבה מאוד. אני התברכתי באלה. אך במקומות הכי פנימיים בנפש אני תמיד לבד, גם אם יש לי עם מי לחלוק שמחות או מצוקות. תמיד קיים האלמנט של הבדידות הקיומית, מעצם היותנו בני אדם ומעצם היותך נבדל מן האחר בקליפת עורך, בנפשך ועל אחת כמה וכמה אם אתה גם הומו. לשמחתי, אני אוהב בני אדם ויש הרבה אנשים שאוהבים אותי. זה קצת מקל על הבדידות.
