לאחדים, משקפי שמש משמשים כמסיכה.
תורים ארוכים משתרכים ליד הקופות. בסופר, שכל שני וחמישי מתחלף שמו, טיב השירות אינו משתנה. עגלות חוסמות את המעברים, מסועים גדושי מצרכים, אנשים מחוסרי סבלנות מתנועעים, ממתינים לתורם.
ששת המצרכים שבידי שולחים אותי, באין ברירה, לתור הארוך ביותר, "הקופה המהירה". המצרכים כבדים, אין לי היכן להניח אותם. כמו בעבר, אחרי המתנה ארוכה בה אני עוקבת בעיני אחרי פעולות הקופאית, אני שואלת את עצמי "איך זה שדווקא כאן מושיבים תמיד את הקופאית הכי איטית?".
"אני לא מבינה, רוטנת אישה מבוגרת שזה עתה הצטרפה לתור, למה רק שלוש קופאיות, למה תמיד צריך לחכות פה כל כך הרבה זמן?!".
"נו! איך הם יתעשרו אם לא יחסכו על חשבוננו?!" עונה איש זעום פנים שנכנס לתור אחריה. משפטים ששומעים גם בבנק.
האישה לפַני משוחחת בפלאפון. ידה הפנויה נוגעת ומסובבת את בקבוקי השתיה הגדולים בסל המונח על המסוע. אני בוחנת את צדודיתה. נראית לי מוכרת. לא מצליחה לזכור מהיכן. משקפי שמש שחורים וגדולים מכסים את עיניה ומחצית מלחייה. תמיד התקשיתי לזהות אנשים עם משקפי שמש. תמהה אני חושבת: 'מה פתאום משקפי שמש ביום אפור שכזה, מה פתאום בתוך הסופר?'. השיחה מסתיימת. האישה פותחת את התיק הגדול והכסוף שלה, שומטת לתוכו את המכשיר. העיניים שלי צמודות לתנועתה ויורדות בטבעיות עם הפלאפון לתוך התיק הפעור. בתוך התיק שוכבות להם בניחותא שלוש קופסאות טונה ירוקות ולצידן נחים עוד כמה מוצרים. עיני בוהות בתוך התיק. האישה מפנה את ראשה לעברי, נתקלת במבטי, עמוק בתוך תיקה, מתנועעת בחוסר נוחות ומחזירה את ידה לתיק, אוחזת באצבעותיה קופסת טונה אחת, כמתכוונת להוציאה מתיקה. צלצול נוסף בוקע מהמכשיר בתיק, היא עוזבת את הקופסה לטובת הפלאפון ופותחת בשיחה חדשה. ידה שוב מגלגלת את בקבוקי המשקה. נהמת המסוע המתקדם מעיר אותי משרעפיי. בהקלה אני מרימה את ידי, מתוחות וכואבות מהמאמץ ומניחה את המצרכים על המשטח השחור שהתפנה.
הקופאית פונה אל האישה ושואלת: "ביי&בונוס, YOU?" האישה מנידה את ראשה לשלילה, "אני אדבר איתך יותר מאוחר" אומרת לתוך המכשיר, סוגרת אותו ומחזירה לתיקה. מתקדמת לעבר משטח הנירוסטה, מושכת שקית, מלהגת עם הקופאית. הקופאית מקרבת את הבקבוקים לקורא הקודים, המצפצף בתגובה. אני לא יכולה להפסיק להסתכל על האישה. היא מחדירה את הבקבוקים לשקית. יש בי תקוה שתוציא את המצרכים ותשלם עבורם, שאולי היתה טעות, גם מצידי, בחשיבה. התקוה די מתפוגגת לנוכח מיקומה. המתח שאני חשה מייצר לי דמיונות: אני ניגשת אליה, תופסת את זרועה, לוחשת באוזנה בתקיפות: "חבל! תוציאי את המצרכים מהתיק ותשלמי לפני ש...". המילים נאלמות בקרבי, ממתינה במתח רב, מקוה שתתעשת, אולי בטעות. רוצה לתת לה קרדיט. נו כבר, שתצא בקריאת הפתעה: "אוי, סליחה, שכחתי, יש לי עוד מוצרים, מצטערת, לא בכוונה..".
"שלושים ו... שקלים" אומרת הקופאית לאישה. זו מושיטה לה את כרטיס האשראי, מתקרבת לדלפק, חותמת, מרימה את השקיות ופונה לכיוון היציאה. מיד נזכרת מיהי, המומה.
"גברת! ביי&בונוס, YOU?", "סליחה? כן, מצטערת" אני עונה.
אני מכירה אותה והיא מכירה אותי. אני בשוק טוטאלי, מרגישה מבוכה עזה, בשבילי ובשבילה. המחשבות רצות ומתקבצות ואני מחליטה לוודא שלא עשיתי טעות. משנה את מסלול החזרה ועוברת דרך המשרד, שם עבדתי באופן חלקי עד לא מזמן. היא יושבת ליד שולחנה, משקפיה השחורים כבר לא על פניה, משוחחת עם עמיתה בשלווה מחוייכת, כאילו דבר לא קרה. רק רוחי סוערת עבורה. הלוואי, הלוואי שהייתי מעיזה לומר לה דבר מה.
שעות רבות חשבתי עליה ועל הצורך שהביא למעשיה. אישה מבוגרת בשנות הארבעים לחייה, במצב טוב. אולי היא קלפטומנית, אולי זה האדרנלין, או גרוע מכך, משהו שעשוי להיווצר אי שם בילדותה.
הייתי בת שבע או שמונה בערך, תחילת שנות הששים, תלמידה חדשה בבית ספר צפון תל אביבי. לא מזמן עברנו דירה מ"כרם התימנים". אחרי הלימודים היו חלק מהילדים בכיתה יוצאים לשוטט בחבורות קטנות. היה בי רצון עז להשתלב, להיות חלק מהכלל, תחושה שגברה בשל הידיעה שגם כך הייתי יוצאת דופן בסביבתי. נגררת הלכתי אחריהם, מובלת מרצון. אני זוכרת היטב את היום הזה. נכנסנו לצרכניה בבן-יהודה. המדפים רחבים, גדושים מוצרים באריזות צבעוניות. בצדי שורות המדפים מונחות סלסלות גדולות עמוסות בפירות יבשים ובממתקים. כמה מהילדים ניגשים בטבעיות לסלסלת הסוכריות. ערימה ענקית של סוכריות שוכבות עטופות בנייר צלופן שקוף ומבריק, שלל צבעים, אדום, ירוק, צהוב, מושיטים יד וגודשים בסוכריות. צוחקים, מושיטים לנו את הסוכריות ואומרים: "תאכלו, תאכלו, זה מאד טעים".
לקחתי את הסוכריות, שלפתי את עטיפת הצלופן והכנסתי לפי אחת ועוד אחת, לועסת , בהנאה רבה, מתענגת על חמצמצותם ומתיקותם, ועל המתנה.
זו היתה הגניבה הראשונה שלי.
בשנים שבאו לאחר מכן הפכתי להיות חלק מהנורמה החברתית שנוצרה. בצבא, במשרד. כאן כמה עטים. פה ניירות קופי, שם כמה מעטפות..
בשלב מאוחר יותר, בקניות משותפות עם חברה מצחקקת, דוחקת ומשדלת ל'טעימות" ב'סופרים'.
כילדה, אינני חושבת שהבנתי מה אני עושה. מה מותר ומה אסור. גם כשכבר ידעתי, לא היה לי שום צורך להתעכב על כך במחשבתי. כולם עשו זאת, אז זה בסדר (?!). זו היתה הנורמה שקובעה אצלי, עד לזמן שהחלטתי, לא עוד!
נדמה לי שדווקא העובדה שהתקרבתי לדת באותה תקופה, גרמה לי לחשוב. רק כאשר התחלתי לחשוב על כך ולהלקות את עצמי, הבנתי את המשמעות. מצאתי את עצמי חושבת על כל אותם הפעמים שנגררתי, נוהגת כמו כולם, מבלי לחשוב על הנזק שאני גורמת לאחרים, מבלי לחשוב ולתת שם מוגדר למעשיי, והרי בפירוש גזלתי את שאינו שלי. אחרי שסיימתי, פחות או יותר, להלקות את עצמי, חשבתי על כך, מתוך ידיעה, שהרבה מדי אנשים עשו ועושים זאת, מאותה סיבה. תארו לעצמכם שכל מבקר שלישי, לדוגמה, ממלא את קיבתו ב'טעימות' בבואו לקניות, מבלי לשלם על כך כמובן. כמה נזק נגרם. לא רק נזק כלכלי, שהינו בפני עצמו עצום, אלא נזק ופגיעה עצומה בכל היסודות החברתיים שלנו ועוות כל כך גדול.
אני יודעת שהמצב המתואר קרה אצל הרבה, בילדות, באופן כזה או אחר. איש לא התעכב לחשוב על המעשים האלו, מלבד יוצאים מן הכלל. אין ספק שחלק מהנורמה הזו צמחה לממדי ענק בחברה שלנו, והיא היסודות ההתחלתיים לכל השחיתות המתקיימת היום. לעיתים אני מתאווה לכך שמן הגן ילמדו יושר והגינות ומוסר מהם, בנוסף לעוד כמה שיעורי יסוד חשובים לחיים, אלו שאינם במערכת הלימודים. לו כך היה, החברה שלנו היתה נראית אחרת, והמחשבה על כך מעציבה אותי נורא.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
