"שלום, קוראים לי נעמה ו..."
הדמעות הציפו את עיניי והרגשתי אייך הם דוקרות את פרצופי כמו מחטי אורן ,כמו המבטים של כולם. זה הרגיש כאילו הייתי ביציע אחד ענק וכולם חיכו להכנסת הגול המושלם.
הם הביטו בי כולם.
בעיניים נוקבות ורעבות לא מבינים באיזו שפה אני מדברת.
הם חיכו שאוכל לומר את אותן מילים אבל אותן מילים התקדמו רק חצי דרך מהמוח לפה.
המילים נתקעו , ואני גם.
במרכז הבמה עמדתי ידיי מזיעות אוחזות בעמדת חזן, נתמכות בה ואני שותקת.
2 דק' שלמות שתקתי והבטתי בכולם, לא מפספסת דמות זרה או מוכרת אחת.
הוא היה שם, גב שפוף על כיסא עץ הממאן להישבר , שיער שחור שומני , עיניים בוהקות ושפתיים חתומות .
הוא הביט בי ולא ידע מה הוא רואה , אך אני כן.
אני ידעתי, בכיתי, והדמעות שוב דקרו את פניי והפעם בגלל העיניים שלו.
רציתי לספר להם את הסיפור אבל הכי מכל רציתי לספר לו את הסיפור.
רציתי לומר לו אייך אני מרגישה.
אך שהבטתי בו ונתקעו המילים בפי כאילו היו אבנים יכולתי רק לראות את מה שהיה כמו סרט נע.
כמו מוות קליני.
חלאת האדם הזה ישב מולי לא ברור אם מרחמים או בגלל שהוא באמת רצה לעשות את זה, להיות פה לצידי.
ואז זה פילח את זכרוני כמו מכת שמש באוגוסט המריר.
דמעות של זיעה קרה שוטפות יורדות על לחיי ומשם ממהרות לצווארי , שיערי הקצר מרגיש קוצני ולא נוח ושורשיו רטובים, העיניים יבשות , ופי מרגיש כאילו טיפת מים לא נגעה בו 29 שנה.
נזכרתי בכל ההתחלה , נזכרתי מה הביא אותי לפה.
הוא אמר לי שאני יפה, שיש לי את הגוף הכי יפה שהוא ראה מזה הרבה זמן.
"יש לך צוואר ארוך וברבורי , עצם הסטרנום שלך מדהימה , והבטן... לא רואים טיפת בטן. את יודעת כמה בחורות היו משלמות בכדיי שיהיה להם גוף כמו שלך?" הוא לגם מהוויסקי והביט בי .
חייכתי, מה זה לעזאזל "עצם הסטרנום" חשבתי לעצמי? ששאלתי בבורות הוא רק התקרב אליי ושם את כף ידו בעצם החזה שלי לאורכה כאילו שמע את תהיותיי.
"זה עצם סטרנום, אצלך היא בולטת באופן סקסי בלתי יתואר "
חייכתי שוב, הוא אהב את העצמות שלי, הוא חשב שאני הכי סקסית בעולם, שאין בחורה אחת שלא מקנאה בגוף כמו שלי.
זה היה שווה אלף מילים כך חשבתי באותם רגעים.
הוא אהב אותי רזה ואני אהבתי לגרום לו לאהוב אותי ולא בכל מחיר.
זה התחיל בהקאות.
אצבע אחת לתוך לוע רעב וכל תכולת היום הייתה יוצאת החוצה ומשם למי התהום השחורים.
התזונה שלי, המשקל שלי, ק"ג אחד ועוד ק"ג שטפו את עצמם החוצה ולא נספגו בשום עצם שאהב.
הנשימה נעתקה ממני בכל פעם ואני ישבתי בתא שירותים מרהיב במסעדה יוקרתית מנסה להסדיר אותה להרגיע את דופק ליבי ולתת לכל המערכות להירגע.
שאני יוצאת תמיד עמדה שם בחורה , עם אותו מבט שנראה לי שופט מדי ושואלת אם אני בסדר ואני רק מחייכת אליה ומאשימה את כמות האלכוהול ששתיתי והיא מחייכת חזרה לא מאמינה למילה אחת ומביטה על הרזון החולני שלי.
זה המשיך בסיגריות, הוא טען שאני כ"כ סקסית שאני מעשנת , הוא אמר שמאז ומעולם , עוד בשנות ה -60 ' סיגריות נחשבו למאזני משקל לנשים.
"סיגריות סותמות את התיאבון תעשני כמה שבא לך , חילוף החומרים בעקבות העישון יעשה את העבודה אל תדאגי את עדיין תישארי רזה וחטובה כמו שאני אוהב."
אז הליחות עשו את דרכם לראשונה בגרוני וחנקו אותי בשנתי .
שהבוקר היה מגיע הייתי משתעלת ולראשונה טיפות של דם נזרקו מפי כמו קללה אסורה.
הכיור הלבן מחרסינה מעודנת קיבל אפקט מעניין, אומנות לשמה, טיפות הדם קישטו אותו ולרגע הכיור נראה לי כמו עוגת גבינה עם תותים.
שהתעוררתי מדיי בוקר היו שערות על הכרית.
שחורות וקודרות כמו נוצות העורב , מוטלות באופן מזעזע ונותנות סימנים בכל רגע נתון.
אותי זה לא עניין, אספתי את שיערי לפקעת אחת ענקית ואת הקרחות הסתרתי.
אני אשאר 40 ק"ג לנצח.
כמו שהוא רק אוהב אותי.
עבר חודש אחד , עברו חודשיים, וקופסת הטמפונים החדשה שקניתי נמצאת ללא שימוש , חדשה ומאובקת , צורחת לי להשתמש בה , אך המחזור לא הגיע ואני כבר הכנתי את עצמי להיות אמא בגיל 28.
הבדיקה הייתה שלילית והאחות הביטה בי משכלת את רגליה ומריחה כמו ריח של פירות, "את נמצאת בתת משקל, זה לא הריון , זו אנורקסיה אני יכולה לעזור לך עם..."
טרקתי את הדלת אחריה והמשכתי הלאה, אני לא בהריון, אנורקסיה זה רק למשוגעות. איך היא יכולה לפגוע בי עם מילים כאלה?
כעסתי, גידפתי אותה, שנאתי את הריח שלה.
המבטים התחילו לדבר ,יכולתי לשמוע את המחשבות שלהם שהייתי חולפת , כאילו הייתי בתוך הראש שלהם או שמא אלו היו המחשבות שלי, היו כמה מבטים שהיה להם קול ממשי והם התחילו ללחשש בינם לבין עצמם שהייתי חולפת ורק שאלו אותי בחיוך מעוות ושקר חשוף כמו פרצופם : "ירדת במשקל או שפשוט את מאוהבת ?"
הייתי מחייכת בחזרה ואומרת : "כן אני מאוהבת" .
שעמדתי מולה היא לא שיקרה.
היא הסתכלה מתוכי כאילו הייתי אדם אחר שמשתקף משם.
זה היה חלון הראווה בקניון .
עמדה שם מישהי שאני לא מכירה , אוחזת בגבר יפיפה שאותו היא אהבה עד כלות נשמתה , שהייתה מוכנה לעשות בשבילו הכול , עד המוות.
מישהי חיוורת עם שיער שחור אסוף לצמה אחת ארוכה , עצמות לחייה קורעות את פנייה , עיניים כחולות יוצאות מחוריהן , ועצמות בריח שאין בהם טיפת עור ,ידיים גרומות, צלעות בולטות ורגליים דקיקות.
זו הייתי אני.
אני מול חלון הראווה במשקל נוצתי של 38 ק"ג על 1.70.
"זה לא הריון זו אנורקסיה" שמעתי את האחות עם ריח הפירות מהדהדת בראשי כמו רצון טוב שנשמע כמו אזהרה מראש.
האישה שעמדה מולי הייתה חולה.
היא , מישהי אחרת.
אני ולא אחרת.
מתמזגת לתוך אותה בבואה עיניי נכבו לאלתר.
משם רק יכולתי למצוא את עצמי מאושפזת עם אינפוזיה ביד שמאל , וזונדה מחוברת ישירות לאפי שמיכה מונחת על גופי שנראה אחיד עם מזרן המיטה ועיניים מאשימות.
הוא לא היה שם.
לא בכדי לראות אותי מבריאה.
הוא רצה אותי רזה לנצח.
שנה שלמה של תת משקל גרמו לו להבין דבר אחד.
הוא עדיין אוהב אותי רזה ושם זה נשאר.
לשכב איתי ולהרגיש את העצמות נסדקות, ללכת איתי למסיבה ולדעת שהחברים שלו מחייכים לדמותי שנראית כ"כ מגוחכת להפליא ולומר לו בעיניים ראוותניות שבזרועותיהם מככבות החברות המופתיות והמפוטמות שלהם "חברה שלך נראית כמו דוגמנית" שזה יצא מפיהם זה נשמע מדהים בעיניו אבל הם התכוונו לאופן השלילי שבזה , אך אותנו זה לא עניין.
אותי זה לא עניין.
אני הייתי עם אהבת חיי, והוא אהב אותי רזה.
עכשיו אני פה , עוברות כל המחשבות במוחי בזמן שאני מביטה בו, חושבת לעצמי מתי היה לי את האומץ להוציא את אותן מילים מהפה שלי. להודות שהמחלה שלי היא בעצם המחלה שלו.
ירון היה חולה.
הוא היה חולה יותר מכל אנורקטית שאני הכרתי וחשתי.
הוא אהב את הנשים שלו רזות.
אנורקטיות , חולניות, משועבדות לגופם, משועבדות לעובדה שאוכל הוא לא דבר שניתן להיות ניזון ממנו אלא רק לערוג לו במחשבה .
אני מתתי למען האהבה.
מתתי למענו.
למען המחלה שלו שנהפכה המחלה שלי.
לא יכולתי לעלות במשקל, והיו לילות שהייתי בוכה ללא הכר, הגוף שלי היה בקריסה , המערכות שלי הענישו אותי בעונשי אותם.
ושהזיעה הקרה שטפה את פניי , מרטיבה כל איבר שבי , הזיכרונות שלי מאותה שנה נעלמו וחזרתי לאותה נקודה.
אותי מביטה בו , מביטה בכולם.
ערימה של אנשים מביטים בי בעיניים שואלות , צמאים לאינפורמציה, צמאים לאובדן, כמהים לדעת עד איפה המחלה יכולה לכרסם ואם ניתן לעצור אותה, איפה זה מתחיל ואם יש לזה סוף, איפה זה שם אותם , איפה זה שם אותי.
זה שם אותי על מרכז הבמה מנדבת את עצמי לכנס בשם המחלה , 4 ק"ג יותר , צבע בעיניים וכוח בידיים.
"שלום, קוראים לי נעמה ואני אנורקטית".
הזכויות שמורות להדר מיליס.
