"פחדתי שהאמא הפולנייה שלי תשבוק חיים על הספה ואבא יאמר לי תוך שהוא מנסה להחיות אותה , להתקשר לפרמדיק ולנזוף בי בו זמנית: "חתיכת יצור נאלח שכמוך, תתרחק ממני! תתרחק לפני שאני יורה בך."
והיה לו אקדח.
לא היה אכפת לי ממנו כמו מהפולנייה שלי .
מצידי שיתפגר.
אבל אם הפולנייה שלי הייתה יודעת מי ומה הבן שלה באמת אני לא חושב שהיא הייתה שורדת .
או שהייתה רוצחת אותי בכדיי לא לבייש את המשפחה ואז לעצמה הייתה נותנת הנחה עדינה ובולעת כדורים.
לכן העדפתי לספר לנמלים.
כי הם לא במיוחד הבינו על מה דיברתי ואני רק נהניתי לזעזע את עצמי עם מי שאני.
באותו ערב כמו בכל אותם ערבים לפני הלכתי לאותו מקום.
חורשה אחת ענקית .
יכולתי להביט בה שעות, בדיוק כמו שיכולתי להביט בענבל.
היא הייתה כ"כ ירוקה , מלאת אור.
נגיעות ירוקות של הטבע.
ריח של התחדשות ריח של בריאה.
עצים ענקיים, ציפורים חופשיות ואני גלמוד מולם.
יער ענק שמסתיר אותי.
ספרתי אותם.
בדקתי שהכול בסדר והן היו מונחות בצורה אופקית בדיוק כמו שרציתי.
ואני נהניתי שיכולתי ליצור כזו אומנות לשמה.
סופרים הם המוח הפוטנציאלי והחולני מאחורי הכול. גיחכתי לעצמי.
יום למחרת .
הקפה עדיין יצא מהמכונה כמו מיי ביוב רעילים ואני רק יכולתי להביט בו ולא להבין אייך עדיין אני שותה אותו, נהנה מהמרות שבו.
אז הבטתי במכונה המתוחכמת. רציתי להודות לה מאידך לשבור אותה ולגמתי לגימה חמה לתוך הפה הצמא שלי.
החמצתי פנים כמו בכל פעם ודידיתי לפינה המוכרת.
פתחתי את הספר והמשכתי לצלול בתוך עמוד 256.
"עוד לא סיימת לקרוא את הספר ? זה נראה כאילו אתה קורא אותו נצח שלם." ענבל אומרת לי בהיכנסה לחדר הקפה המיוחל ומכינה לעצמה כרגיל את התה לואיזה עטור השבחים.
2 כפיות סוכר ותמצית חזקה.
לעזאזל כמה שניסיתי להתפטר ממנה המסכנה נפל בגורלה שתהיה איתי באותה קומה, מרחק יריקה ממני.
"אני עוד 30 עמוד מסיים". אני מדווח לה כמו חייל שמפקדו נוזף בו בשל לוח זמנים צפוף.
הבטתי בה, היא הייתה כ"כ מושלמת שיכולתי לקנאות בה על היותה היא.
רציתי אותה לעצמי.
לפסל אותה בדיוק כמו שאני רוצה , שתהיה שלי לנצח.
שאף אחד לא יפלרטט איתה, שלא ינשקו את השפתיים היפות שלה שמשורטטות כמו שפתיה של המונה ליזה , שלא יגעו בה , בגופה המושלם שלפעמים נראה לי שכולו מנותח כי לא הגיוני שיש גוף כזה מחוטב ומעוצב לפי כל המידות הנכונות .
רציתי אותה לעצמי והחלטתי שאני נצמד למטרה כמו דבורה לצוף עד שאקבל ממנה את כל תשוקותיי.
"את רוצה לשתות קפה?"
"מה..???" הרגשתי אייך מבטה קופא בתוך ארובות עיניה וגופה לא זע.
"את רוצה לשתות איתי קפה הערב?"
"אתה רציני ? " היא צחקה. אני נפגעתי.
"כן אני מאוד רציני, הייתי רוצה להזמין אותך לכוס קפה הערב."
"אתה יודע...(היא הפשירה והביטחון המופרז שלה חזר לסורו) בחורות כמוני לא יכולות להרשות לעצמן לצאת עם בחורים כמוך".
היא הסיטה את שיערה האדמוני לאחור ליקקה את שפתיה שרציתי כ"כ לעשות את זה במקומה באותם רגעים וחייכה.
היא אמרה את זה כתוכחה לכל החנונים שיוצאים עם הבחורות הבלתי ניתנות להשגה. כי באיזה שהוא מקום היא ידעה שיכול להיות שזה יקרה כי בסופו של יום, הכוסיות אוהבות חנונים.
והן תמיד יוצאות איתם.
סינדרום ביטחון עצמי מופרז שמקורו בדימוי עצמי ששואף ל-0 .
ענבל ידעה את זה.
שנינו ידענו את זה.
אחרי שנתיים וחצי מחורבנות העזתי להוציא את השאלה המחורבנת הזו שמורכבת מ-4 מילים במשפט סופר גרוע תחבירית וזה מה שהיא יכולה הייתה לענות לי כתשובה?
כמו שאמרתי. לכל חנון חייבת להיות בת זונה.
אז היא לקחה את צעדיה רחוק ממני ואני המשכתי לקרוא את עמוד 256 כי באיזה שהוא מקום, עם כל דפיקות הלב המואצות ועד לרעידות והזעת יתר בכפות ידיי , ידעתי שהיא תסרב לי.
"פעם אחת." היא עשתה יו-טרן לפינת הקפה .
הבטתי בה לא מבין.
"פעם אחת ולא יותר מזה. תאסוף אותי מחר ב-20:30 פינת ז'בוטינסקי 7 ת"א. אל תאחר כי אני לא אהיה שם דקה אחרי."
נשארתי קפוא.
יש לי דייט עם ענבל!!!
הרגשתי שהדם התנקז ממני הלאה , כאילו הייתי משאבה.
הגעתי בדיוק לנקודה שחיפשתי.
לדייט אחד עם ענבל. "פעם אחת ולא יותר מזה" והיא תהיה שלי לנצח.
ידעתי שכך יהיו הדברים.
כי כבר תכננתי את זה במשך שנתיים וחצי.
אבא: "מה אתה כזה מאורגן? ממש טיפ טופ!"
אמא: "אולי הוא יוצא עם מישהי, עזוב את הילד , אל תביך אותו, יענקל'ה שלנו ביישן ".(עכשיו זה היה תורה ללחוש והוא הטה אוזן להקשיב למילותיה לא מתוך מקום של אכפתיות אלא של סקרנות ).
מכנס קורדרוי בצבע חרדל , חולצה לבנה וז'קט שחור .
התזתי על עצמי כמה טיפות של דולצ'ה ויצאתי לכיוונה.
פינת ז'בוטינסקי 7 ת"א ,20:30 בלי לאחר , היא לא תהיה שם דקה אחרי.
דקלמתי לעצמי את האיום בעוד אני נמצא באותה פינה והשעה 19:35.
אני רואה אותה מרחוק.
השעה באמת הייתה בדיוק 20:30 דקה לא לפני ולא אחרי.
אי אפשר היה לפספס את השמלה הלבנה שהיא הכניסה את עצמה לתוכה.
מדגישה את חמוקיה המושלמים, את החזה השופע שמאיים לפרוץ , את רגליה הארוכות , לא ידעתי כמה גבוהה היא עד אותו רגע שראיתי אותה , יכולתי רק להגיע לצוואר שלה אני משער, שאני מביט בה עכשיו.
אבל תמיד אהבתי נשים גבוהות , הייתה להם יותר כריזמה בנוכחותן מאשר נשים נמוכות קומה.
"אז הגעת בזמן." ריח הפרפיום החמצמץ שלה עושה את דרכו לארובות אפי כמו תימרות עשן ואני מרגיש שאני מעולף.
"אני לא אוהב לאחר."
"מעולה , כך בדיוק אני אוהבת."
אהבתי את השתלטנות שלה.
היה לזה תחושה טובה מאידך רציתי להעיר לה על זה כי הרגשתי כאילו באמת הייתה המפקד ואני הייתי החייל.
המסעדה האיטלקית האהובה עליי, בוקצ'יו, הייתה המקום היחיד שיכולתי לראות אותו כמתאים ביותר למפגש שלי ושל ענבל.
ניחוח איטלקי משובח.
משהו שמצריך השקעה מרבית שתחשב כמו משכורת חודשית .
אז אנחנו נכנסים והמבטים של כולם רק נותנים לי רמז לאייך אנחנו נראים מהצד.
"היפה והחיה".
"שהארי פגש את סאלי".
כמו שאמרתי – אי אפשר היה לפספס את ענבל שהיא הייתה צועדת אפילו אם הייתה עושה את זה שהיא עוטה סחבות לגופה הדקיק .
היין עושה את דרכו בהשקה מרהיבה לכוסותינו ושנינו נוקשים בתיאום מושלם לרגע מונצח בתולדות האנושות.
היין נראה לי כמו דם ואני נהניתי לשתות ממנו ויכולתי לדמיין אותו חם.
מנוקז ישר מעורק חתוך לתוך הכוס עם הצוואר הארוך שמונחת לידי.
קורבן תמים של נסיבות קיימות.
היא והמחשוף הענק שלה דיברו אליי חצי מהערב ואני בקושי זוכר את המילים שיצאו מהפה שלה זה הרגיש כאילו המילים עוקפות אותי ואני בכלל בסרט אילם. רואה רק את שפתיה רוקדות ואת שיניה נחשפות מולי בחיוך שובה לב.
היא הלכה לפדר את אפה וטיפה אחת נכנסת לדם.
מערבבת וממיסה את עצמה.
"אתה משוגע... לאן אתה לוקח אותי." ספק צוחקת ספק שיכורה.
"אני רוצה להראות לך משהו מעניין שאני רכשתי לעצמי לפני כמה שנים טובות.
בטוח שתאהבי אותו. .."
הזכויות שמורות להדר מיליס
