ארבעה כריכים אנורקטים משודכים בריבת חבושים ביתית, הונחו על השולחן. עשרה זוגות ידיים רכות ביקשו לדוג אותם אל הקיבה .עשר אצבעות גסות ולמודות רעב, הוסרו בליטופה האלים של בתיה. לבושה בשיער אדום חיוור, כתום שפג תוקפו, צנזרה בתיה את ידיו של אביאל משולחן האוכל העני. בשיחותיה החד-סטריות עמו, נהגה לקפוץ את עיניה, ולהחיות את בקעת העור שבמצחה. "אתה יכול להסתפק בצנים הזה. די לך בגילך, ולא פירור יותר. כבר ילד גדול!" נאנס בפרוסת לחם נגועה בדיונות ירקרקות, מילא פיו עובש. המולת השיניים הסואנת של אחיו, הציקה לקיבתו של זה, עד כי השמינה את רעבונו הנבוך. עודם מקנחים בגביעי שמנת חמוצה, סורק אביאל את שפתיו למצוא פליטי לחם ישן.
בן 12, נאלץ לשאת את עול בכרותו, בין חמשת הילדים למשפחת קזורי. "אכלת מהשמנת החמוצה?" מגששת בתיה את כרסו של אביאל בדאגה חמורה. חוסך בהברות שולל כל חשד של גב' קזורי בתנודות ראש שמחות. מפשק אישונים לאוֹת התעניינותה של אמא בתיה, קיווה לחשוב ששוב יהיה לה לבּן ככל הילדים. מזה חמש שנים שלא זכה לשמוע את קריאות אימו לגשת אל ארוחת הערב. מזה חמש שנים ששכח את נעימת תחנוני האמהוֹת מאז אמו הקבועה, כלשונו, הסתפחה אל המתים. בת 36 היתה רינה כשנחטפה מהעולם, יחד עם שלושת ילדיה ע"י השחפת. עכשיו קיימת רק אמא זמנית. ג'ינג'ית דהויה, עם פרצוף מכופתר וקול רכוס, זו שאבא אברהם בחר בה מכל העמים. לראשונה מאז התקשטה בתיה בשם משפחתו, קזורי,לא ציפה לאהוב אותה כך, כאותם רגעי המְתנה למוצא פיה הרחום. "יופי. ילד טוב . גם אמא שלך גאה בך מאוד. דרך אגב זה אפילו בריא לצום קצת, כן כן, זה מנקה את כל הרעלים מהגוף. אויש כמה שאתה בריא אביאלי, אתה עוד תודה לי על הדיאטות האלה." תוהה למצוא את נקודת החן בדבריה, מזיע להבין את פשר נאומה הסתום. יותר מכך, מתאמץ להאמין כי אמא טובה היא, בתיה. שכן אחיו בני ארבע וחמש לא חזקים דיים להשבית את קיבתם, או לצמצם את פעילות מערכת העיכול שלהם. משתם טקס ארוחת הערב, עשו חמשת הילדים לשנתם.
בין החלום הרביעי לחמישי, פצתה ז'קלין את שנתה בשאלה חשאית לעבר שכנהּ בקומה העליונה של מיטת הקומותיים הצורמת. "אביאל, למה אמא לא אוהבת אותך?"
"מאיפה לך שהיא לא אוהבת אותי?" מאלף את עיצבונו להתאפק. "תמיד כשהיא מדברת איתך צומחת לה צלקת במצח. זה אפפעם לא קורה כשהיא מדברת איתי עם ויולט, איציק או יעקב. וגם הקול שלה משתנה קצת, כמו שהיא מדברת עם אבא, או עם אנשים גדולים." תקוותיו בארוחת הערב בנוגע לאהבת אם זמנית , נותרו שוב חסרות הכרה. "אני חושב שזה בגלל שהיא מתנהגת אליי כמו ילד גדול. אני כבר לא כמוכם, קטן כזה שצריך לדבר אליו כמו תינוק. היא סומכת עליי כמו על המבוגרים, ובגלל זה היא מדברת אליי כמו לאנשים גדולים. זה רק בגלל זה, מה, לא ברור לך?!" אין זו הפעם הראשונה שנשאל אביאל ע"י אֵחיו, נצר לאמו הזמנית, על פשר יחסה המיוחד אליו. לרוב היה מנמק זאת באומץ ליבו למרוד בה, דבר המיילד את חמתה ומאיים על בעלותה עליו. ולעיתים כשהיה מהרהר באמצעות האונה המבוגרת שלו שכח במתכוון לטבול את חיציו בריבת החבושים של בתיה. "חוץ מזה אמא שלכם מפחדת שאני אחליט לא להיות הבן שלה יותר. אז היא מפחידה אותי עם החוקים המלכותיים שלה. מפחדת שאבא יעזוב אותה בגללי. כי היא יודעת שאני האהבה הכי גדולה שלו בעולם. הוא הרי תמיד אומר לי: "אני כפרה עליך. אני אמות עליך. את החיים שלי אני אתן." מתי פעם אחרונה הוא הבטיח את זה לאמא שלך? אה? מתי? מתי? מתי?!" אילולא צירי הדמעות שהתנקשו בעיניו, לא היה מפסיק את פזמון שאלת הזמן המוטרדת. "אל תבכה אביאלי, אולי זה באמת בגלל שאתה כבר ילד גדול. היא מאמנת אותך לקראת העולם של המבוגרים. גם אנחנו נעבור את זה עוד מעט. זה טקס של גיל 10 אולי. אני באמת לא יודעת כי עוד לא הייתי בת 10."
"משום מה הטקס שלי התחיל בגיל 6. כבר חמש שנים אני מבוגר? אז מתי הייתי ילד ז'קלין? אף אחד לא השאיר לי זמן להיות ילד. נולדתי מבוגר כזה, זה ממש לא הוגן!" דבריו מלווים בבכי נקוע, מהלך על בהונות, לא להמית את שנת הילדים שנותרו בחדר.
"זה נורא מיוחד להיוולד איש, אני דווקא מקנאה נורא. אתה לא רואה שאני כל הזמן לובשת את השמלות של אמא, וצועדת בתוך נעלי עקב מרעישות, אפילו שכבר כל הברכיים שלי מאופרות בסימנים כחולים. זה ממש לא אכפת לי, אני כל כך רוצה כבר להיות אישה, אני מרגישה שאני מוכנה !.יאללה אלוהים למקומות...היכון צא!"
"את יודעת על מה חולמים בלילה אנשים גדולים כמוני ז'קי?"
"על מה?" מסתודדת עמו ממרחק מטר וחצי, הודות לאורכו הקצר של החושך זה המנמיך מרחקים.
"אנחנו המבוגרים חולמים בלילה על כדורי בשר צהובים ומרק, וריבות חבושים, וגביעי שמנת, ואורז מבושל כזה שלא שרוף מלמטה, ונשיקות וחיבוקים, ואמא שממששת את הבטן לבדוק שהיא מספיק נפוחה. לפחות לשעה הקרובה"
כל הזכויות שמורות למחברת@
