סחלב נפשי

באופן לא כל כך פרדוקסלי אני מציירת את עצמי תמיד כקורבן ואותו כמייסר, האכזר, קשה העורף, השקרן, ומה לא?

אז מי הוא, אהובי האיום והנורא כל כך?

פעם אמר לי: "אני סך הכול דמות עבורך".

"גם", חשבתי לעצמי, "גם, כשאתה נעלם לפרק זמן בלתי מגבל ואני באה למלא את חסרונך בכתיבתי.

ואז אתה הופך להיות מאיץ חלקיקים במוחי, מין סינכרומילטרון.

והשדה שנוצר מסיעור מוחין שנגרם מעצם חסרונך, הוא שדה שימור אהבתנו.

החלקיקים, שהם בעצם אין ספור הרהורים עליך, עלינו, נעים בין שני קטבי מוחי ובכך מפעילים את גלגלי הרגש.

ומה היא בררת המחדל או המחדל או הבְּרוֹךְ שבבחירת הקטבים.

הבְּרוֹךְ הוא שאני, כן, אני, תמיד חייבת להיות הפלוס.

ולך נותר תפקיד המינוס.

עכשיו, מי לא יודע שמינוס של המינוס הוא הפלוס?

וזה בדיוק מה שאני עושה. אני פשוט מפעילה עליך את המטען השלילי שלי.

הרי מאז שפגשתי בך, כל מה שעשיתי, זה להתאים אותך לצרכיי האפלים."

אני מתה על סחלבים. ואני חייבת להמציא לי זן חדש משלי.

אז קניתי אחד. הוא היה די נבול, צנום וחיוור ולמען האמת די מכוער וסתמי.

ואז מחליטה אני להשקות אותו מדי יום, לא פחות ולא יותר, אלה בדמעותיי.

מצוידת בממחטה כותנה דקיקה שהורישה לי סבתי, אני מספיגה בה את דמעותיי תוך כדי כתיבתי.

וכשמסיימת, סוחטת ממנה את הקציר המשובח היישר לתוך עציץ הסחלב המאומץ שלי.

כעבור שבוע ימים אני מבחינה בשינויים המתחוללים במצבו של הצמח.

הוא מזדקף. גבעולו מעלה בשר וצבעו נהיה שקוף ברקת.

והפרח, הפרח שלו מתאושש והופך להיות למיניאטורה מגוחכת של פרח מסרט "חנות קטנה ומטריפה".

לאחר מנת הדמעות היומית שלו, הוא פוער את לועו הורדרד ומשמיע גניחות חלושות.

מדי יום הגניחות הופכות להיות רמות יותר, תובעניות יותר. ולי אין כבר כל כך הרבה דמעות להקנות לו.

ואז אני מנסה להתחכם ומשקה אותו תמיסת מלח בתוספת סוכר. כתוצאה מכך לועו מעמיק מדי יום וגם מצמיח לשונית, שבמצבה הרדום מקופלת בתוכו כחילזון ענק. והיא מזדקפת מעמקיו רק בכדי להשמיע את  הגניחות התאוותנית שלו. מתנפחת ומציפה את חללו הפעור בצוף ירקרק.

המצב מאיים לצאת מכלל שליטה. ואני מנסה להשתלט על העסק ע"י הקניית מנות גדושות של רוחניות לבן טיפוחי.

אני שרה לו את שירי האהובים.

הוא פוער את לועו-עינו-ערוותו, קופא ומשתתק ויונק את האוויר הלח והטעון בזיופיי המשתנקים. 

הוא מחוויר ומטמורפוזה מופלאה מתחוללת בו לנגד עיניי.

עלי כותרת שלו מתעדנים, מקבלים מרקם נדיר וניפלא למגע. נימים זעירים בשלל גווני בורדו נרקמים בבשרם הסגלגל-נאיבי משהו ופועמים פעימות זעירות בתוכם, משוות להם מראה חיי ומרגש.

נפעמת, אני בוהה בסחלב שלי. מראהו המושחת-ילדותי גורם לי לכנותו, לוליטה.

ואני אוזרת אומץ ולוחשת לו את שמו. ובין רגע הצוף הירקרק הופך טל צלול ונוצץ.

אני טועמת אותו בנגיעת חוד לשוני ההססנית. טעמו הנדיר גורם לי לעצום את עיניי ולהמשיך וללקט מממנו טיפה אחר טיפה.

וכאן מופיע אתה, מביט בנו בסלידה. וכבר מושיט את ידך לעקור פרח נפשי.

אני הודפת אותך ממנו בעדינות, מצמידה את גופי לגופך ושוב אנו יחד בזיווג קצרצר, טורפים אחד את השני, מרעילים אחד את השני בדאבת פרידה בלתי נמנעת.

ואני רואה את הסחלב שלי נובל מאדי תשוקתנו. אני מאמצת אותו לליבי ומעניקה לו ליקוק מנחם.

והוא שב לחיים וממלא אותי שלווה. הוא מרסן אותי, מאלף את רגשותיי.