התמונה
תמונה ישנה היא זו שאני מחזיקה בידי, אצבעותיי רועדות רעד שכמעט ואיננו מורגש. מצאתי את התמונה מחדש אתמול בפינת האכסון שבביתנו, שם הייתה מונחת במשך שנים. מאוחר בלילה, כשאישי והילדים ישנו את שנתם, אספתי אני את מחשבותיי שנתפזרו ממשך היום ופתחתי את דלת החדרון.
הפינה הקטנה עמוסה קופסאות קרטון, מעטפות חומות דהויות, צעצועי עץ משומשים, בובות ובגדי ילדים ישנים, חפצים קטנים שהשימוש בהם תם מזה זמן רב אך הפרידה מהם בלתי אפשרית. צריך לעשות כאן סדר, חשבתי, בעוד אצבעותיי נעות במהירות מחפשות בבהלה גוברת את תמונתו של אבי. מחר הוא יום הזיכרון למותו ואת תמונתו אני רוצה להניח ליד נר הנשמה, כדרכי מזה שנים. אצבעותיי נוברות בערימות ובין החפצים השונים, עצמאיות, כאילו יש להן רצון משלהן, ולפתע הן אוחזות בחזקה בתמונה אחרת, אחת מיני רבות, אותן הנחתי ללא סדר בתוך קופסת קרטון אחת, לפני שנים. תמונות של ילדות אבודה, חתומה ונשכחת.
לאחר המלחמה, כשהורי חזרו למושב שעל ההר ומצאו את התמונה תחת גל ההריסות שהיה פעם ביתנו, היא הייתה לחה וקרועה. אמא הדביקה את הקרעים וכשעזבתי את הבית לקחתיה עמי. ועתה אני אוחזת בה בעדינות, באהבה.
זהו צילום חסר מסגרת של אמא ושלי. צבעי השחור והלבן שבה דהו במשך השנים והפכו למיני גוונים מכוערים של צהוב-חום. אבל פניה של אמא בתמונה קורנים, מלאי רוך, והיא לבושה בשמלתה הטובה, האחת, אותה, אני עכשיו זוכרת, הייתה שומרת לאירועים מיוחדים. שערה המלא, החום והרך מכוסה במטפחת משי אותה קשרה תחת סנטרה כמנהג אותם ימים רחוקים, מסגרת לתווי פניה העדינים. ואני, שמנמנה, לבושה בשמלה קצרה, שמלה ורדרדה שעיגולים חומים מנקדים אותה, שמלה שעברה מילדה לילדה עד שהגיע תורי. בתמונה אני יושבת על ברכיה של אמא ומסתכלת הישר אל עין המצלמה.
הייתי מתוחה מעט. אירוע מיוחד הוא להצטלם על ידי איש זר כי אבא נהג לצלם אותנו, הרבה, וללא הכנות מיוחדות. הוא היה חובב צילום, היחידי במושב באותם ימים. תמיד נשא את המצלמה עמו, ואנחנו – נושאיו העיקריים.
אבל אבא נמצא רחוק רחוק בארץ זרה, כך אמרה לי אז אמא, והר וולטר ידידו הציע לצלם אותנו. להר וולטר יש חנות צילום בעיר, ובפנים, מאחורי וילון, יש לו סטודיו. "ככה אבא יוכל לראות כמה גדלת", אמרה לי אמא באוטובוס בדרך העירה.
אינני זוכרת שהתגעגעתי לאבא, שהוא חסר לי, אך הילדה הקטנה המסתכלת הישר אל עין המצלמה ברצינות תהומית שכזאת, מעלה חלום ילדות נשכח אודות חזרתו.
בחלום אנחנו יוצאים לטיול בוקר מחוץ לשער המושב. שישה ילדים קטנים עם לאה הגננת. לאה לובשת שמלה בהירה. מטפחת כותנה לבנה, משולשת, מכסה בקפידה את שערה השחור, ושלא כאופנת הנשים באותם ימים, לאה קשרה את שתי הקצוות על עורפה. היה לה מראה רענן וצעיר. הלכנו אתה לפינה מוכרת מעבר לעיקולו של הכביש, אל סלע רחב ושטוח. לאה ישבה עליו, סיפרה לנו סיפור ואחר כך שיחקנו.
לפתע מטוס בשמים, הנמיך טוס, כמעט ונוגע בחוטי החשמל שנמתחו במלוא כובדם מעמוד לעמוד. לאה קוראת לי בהתרגשות, "הסתכלי, אבא שלך שם", מרימה את ידה ומצביעה אל המטוס. הסתכלתי למעלה אל השמים הבהירים הכחולים כל כך, ראיתי את המטוס ובחלון קטן ראיתי את פניו המחייכות של אבא. הוא נפנף אלי בידיו בשמחה. צעקתי אליו, "איך תרד משם, אבא?" והוא, בחיוך שובב, צעק חזרה, "חכי ותראי". ושם, בחלומי, אבא פשוט יצא מהמטוס, אחז באחד מחוטי החשמל העבים וקפץ ארצה.
לימים אבא חזר, ועזב שוב ושוב בימים מתוחים של פעולות, של מבצעים, של קרבות. ואז מת, פתאום.
אמא, אלמנה כבר שנים רבות. שערה האפיר כולו, פניה וידיה קמוטות, חותמת של חיים קשים ואוויר הרים יבש. אך עיניה עדיין בהירות ורכות. ולרגע אני רוצה כל כך שתיקח אותי שוב אל הר וולטר כדי שאבא יראה כמה גדלתי.
