זריחה

כל בוקר.

בזריחה.

אני מודה ב"קנאת העולם". בכל אלה שקמים בבוקר, ומייד האברסט נמוך מידיי בשביל הכיבושים שהם מתכננים לאותו יום.

וכשהאברסט נמוך, אז מה זה כבר לקום מהמיטה בדמצבר הכי קר והכי גשום, לקפוץ למקלחת בזמזום חרישי, להתלבש בקפידה, ולא לשכוח כמובן להתאפר קלות?

אז נתחיל מזה, שאני לא קמה בבוקר.

מעירים אותי!

וזה לא בגלל שאני לא אוהבת את הזריחה, אני אוהבת את הזריחה.

מצולמת בשלל צבעים מרנינים שעושים חשק לחבק ולהתחפר בסוודר אחד - בדצמבר הקר. זריחה שגורמת לי להעריץ את הצלם שעשה חיל ולא התעצל לקום מהמיטה החמימה, נרתם למשימה, ומשקיע בזוויות הצילום הטובות ביותר, כדי שאחר כך פשוט נתמוגג כשהצילומים יופיעו בלוח שנה חדש.

אבל עד פה בכל הקשור לתמונות מצולמות של זריחה.

תמיד יש מישהו שפולש ללא רחמים אל השינה המתוקה ונטולת הדאגות שלי, ומחזיר אותי אל החיים. לא פעם, לוקחים את התפקיד על עצמם עובדי התברואה של העירייה, וזה קורה בחמש וחצי בבוקר. בזריחה.

במקרה חירום זה יכול להיות גם הטוסטוס של מחלק העיתונים שעובר בסערה מתחת לחלון שלי, או שכן תורן שהשכים קום והחליט לפתוח בדיון קולני עם השכן ממול שתפס לו את החנייה אתמול בלילה.

ואם קורה, שמישהו בכל זאת לא עשה את העבודה, תמיד נשאר הצרצור הנורא של השעון המעורר, שמפיל אותי מהמיטה עם השאלה הנצחית, "למה זה מגיע לי?"

שלא תהיינה אי הבנות, אין לי שום בעייה פיזית לקום בבוקר, אני לא מאלה שצריכים עוד חמש דקות מתוקות של נימנום. לא זאת הבעייה, מה שמדאיג אותי מחדש, זו הפרוצדורה הקבועה שחוזרת על עצמה בדייקנות.

וזריחה,

היא תמיד אותה זריחה,

רק שבחופשה היא תמיד קצת אחרת, הזמן תמיד מקבל משמעות אחרת.