כתיבה לילית

כתיבה לילית

"יש לה כשרון כתיבה", אמרה מורתי להורי כשהייתי קטנה, והם רוו נחת.

אבל היום קשה עלי הכתיבה. בלילות חסרי מנוח נחברות אצלי מילים, ומשפטים מתנסחים להם ללא כל מאמץ, כאילו מאליהם. ואני, נרגשת מפיסות של הבנה ותובנה שהצטרפו זו לזו בעומקו של הלילה, אומרת לעצמי, "מחר תכתבי!" אבל אורו הבהיר של יום המחר מאיר בזרקוריו את הבנאליות של המשפטים אותם הצלחתי לזכור, ומה שהיה כה בהיר וחד בליל אמש, עתה נראה לי עמום ועכור. טרדות היומיום מעיקות כמו עננים כבדים, ובינותיהן מבצבצים לפעמים חלקיקים בהירים של משפט, של צירופי מילים או פיסת רעיון,אך הם נעלמים מיד. "וחוץ מזה", כך אני תמיד אומרת לעצמי, "אחרים כבר שרו את שיריך, צלול יותר, יפה יותר". ואני מוותרת.

גם כשאני מתיישבת סוף סוף לכתוב, גם כשאני כותבת, המילים נאבקות בי. אחת נדחפת רוצה להראות עצמה כבר, והאחרת – הססנית, אינה יודעת אם ראוי שתיראה כמות שהיא ליד המלים האחרות, היפות. ואני כותבת ומשנה, מנסה לפשר ביניהן למצוא איזון, ושוב משנה. לפעמים המילים מתחבאות ממני, ומילים אחרות מוצאות מקומן במשפט שכתבתי. אבל אני חשה את אלה ההססניות, הביישניות, יודעת כי מקומן עמי ומחפשת אחריהן, ואינני מוצאת לי מנוחה. פעם אחת כל כך התרגזתי עליהן, על המילים שהתחבאו ממני, וחשבתי לי כי הן אינן הססניות כל כך, או ענוות כפי שחשבתי קודם. הן מכירות היטב את ערך עצמן, כך חשבתי ברוגזי, ענוותן רק מדומה היא ומסווה להתנשאותן, ואת, לכי חפשי אחריהן.     

והנה עכשיו אני כותבת, ובקלות. המילים קולחות להן ואינן מתקוטטות יותר זו עם זו, ואני אינני מסוכסכת עמן יותר. המשפטים סדורים ובהירים, הכול צלול כל כך, ברור, רציף והגיוני. ואף כי זה מדהים אותי, אינני מתעכבת לפשר החידוש הזה, אלא ממשיכה לכתוב. רוח קלה מרעידה את הווילון, עוברת ומלטפת בעדינות את שערי, את לחיי, את מצחי, כמו יד רכה של אם אוהבת, ואני מחייכת אליה וממשיכה לכתוב ללא הפוגה, ללא מאמץ.

כשהתעוררתי, זכרתי את תחושת הנעימות, את הסיפוק השקט של סיום הכתיבה, כה יפה ונכונה בעיני העצומות. אבל לא זכרתי את הסיפור עצמו.