שכנוֹת
ביום חורפי סוער וקר קברה ריקי את אמה הקשישה. בית הקברות הקטן עפוף בעצי ברוש גבוהים וזקנים, צמרותיהם נעות בחוסר שקט ברוח הקרה. ספסלי אבן רטובים פזורים בין שורות המצבות. וגשם, צפוף מאד עכשיו, מכה בה ובאנשים המעטים שעומדים סביב הבור הפעור. המטריות שהם מחזיקים בידיהם נוטפות, אך עיניהם יבשות. גם עינייה. שקט עצוב. איוושה חרישית, מתמשכת של הגשם הנבלע באדמה, ולחישות של גברים זקנים המעבירים במהירות את המעדר מיד אל יד. ואחר כך קולות עמומים של רגבי האדמה, רטובים מאד, שנאספים אל הקבר הפתוח. ריקי מקלפת מכיס מעילה ממחטת ניר בודדת מחבילה קטנה ומקנחת את אפה.
"תני לי גם אחת, סבתא", לוחש ארז שעומד לידה ראשו מגיע כבר כמעט לכתפה, והיא מושיטה לו את כל החבילה. היא איננה מסתכלת עליו ורק זרועה שעוטפת קלות את כתפו יודעת את בכיו החרישי.
האנשים עוזבים עכשיו, וארז הולך עם הוריו לעבר מכוניתם.
ביציאה משער הברזל של בית הקברות מאשה הזקנה מתחככת בשרוול מעילה של ריקי. שנים רבות מאד היו מאשה ואמה של ריקי שכנות בשכון העובדים ולא אהבו זו את זו. היו מברכות זו את זו לשלום מנומס כשנפגשו באקראי בחדר המדרגות ואחר כך, לאחר ששתיהן התאלמנו, אפשר היה לפעמים לראות את שתיהן בגינה האחורית המוזנחת, יושבות על ספסל העץ היחיד שם, מרוחקות זו מזו, כל אחת בפינתה. ושותקות. מעולם לא הזמינו אחת את השניה לדירתן.
"היא לא פחדה למות", מאשה אומרת עכשיו וריקי איננה עונה לה.
"איפא אתם יושבים?" שואלת מאשה.
"בדירה שלה בשכון".
"נו טוב", ומאשה, מכורבלת במעיל צמר ישן וצעיף, ממשיכה ללכת לאט, בוררת כל צעד, אל עבר תחנת האוטובוס.
לאחר היסוס קל ריקי קוראת אחריה, "צריכה טרמפ? אני חונה שם", ומצביעה לעבר מגרש החניה הקטן.
"נו טוב".
ריקי פותחת את דלת המכונית, מאשה נכנסת מתישבת בכבדות ומחכה. ריקי סוגרת אחריה את הדלת, עוקפת, נכנסת למכונית ומתניעה. מזוית עיניה היא מבחינה שמאשה איננה חגורה.
"צריך לשים את חגורת הבטיחות", אומרת ריקי.
"לא נורא".
ללא אומר ריקי רוכנת מעליה, תופסת את חגורת הבטיחות וחשה בריח לא נעים שהיא לא מצליחה לזהותו. היא מושכת את החגורה ונועלת את חלקי המתכת הקרים.
"קר כאן", רוטנת מאשה הזקנה.
"כן, לוקח זמן עד שיתחמם האוטו. הוא ישן".
אידי הנשימות של שתי הנשים נדבקים מיד לשימשה הקדמית. ריקי מוחה אותה והמטלית שבידה סופגת מהר מידי את הלחות.
"כבר לא נשארו הרבה", אומרת מאשה הזקנה וריקי מהנהנת. את הדרך הן עושות בשתיקה.
כשהגיעו לבתי השכון, ריקי מחנה בזהירות את המכונית ליד המדרכה, עוקפת, פותחת את הדלת, רוכנת מעל לגופה של הזקנה ומשחררת את החגורה. שוב אותו ריח. עכשיו היא עוזרת למאשה לצאת. מאשה מחזיקה בידה של ריקי בחזקה, נשענת, נושפת, מתאמצת ומוציאה את גופה המסורבל מהמכונית, מתישרת ואז שומטת באחת את ידה של ריקי והולכת לעבר הכניסה לבנין. ריקי מסתכלת על האשה הזקנה המשתרכת לאט.
"בזהירות, מאשה, מאד חלק עכשיו", היא קוראת אחריה, ובלחש מסננת לעצמה, "רק זה חסר לי שהיא תיפול עכשיו".
בחורף כזה לפני שנתיים, אמה של ריקי נפלה בחדר המדרגות ושברה שתיים מצלעותיה.
"צעקתי", היא ספרה אחר כך, "אבל לקח זמן עד שהירש הזקן שמע וקרא לאמבולנס".
כשריקי הגיעה לחדר המיון בבית החולים אמה כבר היתה מוכנה לחזור לביתה.
"הם נתנו לי כדורים נגד הכאבים, עשו לי כל מיני בדיקות וצילומים, ואחר כך אמרו שאין יותר מה לעשות. שאני צריכה לקחת את הכדורים שבועיים ולנוח."
"איזה כדורים נתנו לך?" שואלת ריקי.
"הנה" ואמה מושיטה לה את המרשם.
"אה, זה פֶרקוסט".
"פרקו מה?" שואלת האם וריקי מזהה בקולה קצה קיצה של חשדנות, מוכרת רק לאחרונה, ומסתכלת עליה בחיוך קל.
הכדורים האלה כנראה עושים את עבודתם ואמה איננה מתלוננת על כאב.
"את יודעת מה עוד הם אמרו לי, הרופאים? שיש לי בריחת סידן ונתנו לי כדורים גם לזה."
ומושיטה לריקי עוד פיסת ניר משורבטת. ריקי בוחנת את אמה ששואלת,
"נו, לאן הוא כבר יכול לברוח הסידן הזה?"
"אקנה לך את כל הכדורים אחר כך".
בדירה הקטנה שבשיכון ריקי עוזרת לאמה לפשוט את מעילה, ושתיהן נכנסות מיד לחדר השינה הקטן, המרוהט בפשטות ובצנעה. אמה נאנחת קלות.
"כואב לך?"
"לא כל כך, אבל אני עיפה."
וכאילו נזכרה רק עכשיו כשהיא כבר במיטתה, היא שואלת את ריקי,
"מי אמר לך שאני בבית חולים?"
"מאשה התקשרה אלי."
"מאיפא היא בכלל ידעה?"
וריקי נזכרת בקולה הסמכותי, המצווה, חסר הפשרות של מאשה בטלפון, "את חייבת לבוא מייד!"
רק אחרי שריקי רואה את מאשה נבלעת, נעלמת בכניסת הבנין היא נועלת את דלת המכונית, מחכה עוד דקה ארוכה נכנסת אף היא, ומטפסת במדרגות.
הדירה של אמה כמעט ריקה. את רוב הריהוט הצנוע שהיה בה חילקה אמה מזה זמן. "בשביל מה אני צריכה את זה?" היתה אמה אומרת, דוחקת בה לקחת פריט רהוט ישן, פמוט שהתייתם, זוג מגבות מטבח חדשות עדין עטופות בסרט, או איזה כלי בישול שקבלה פעם.
ריקי נכנסת לחדר השינה הקטן ומסתכלת סביבה. החדר חשוך מאד והיא ניגשת לאיטה לחלון הסגור ובזהירות רבה מושכת ברצועה המשופשפת שמימינו. התריס המוגף מטפס בכבדות ובצרימה עדינה ואור חורפי ורך פושט בחדר. אחר כך היא פוסעת לאט אל המטבח, פותחת את דלת המקרר ואת הארונות מעל ומתחת לשיש ומסתכלת. שלש צלחות ישנות, מספר כוסות, צלוחיות, פריטי סכו"ם שונים, שני סירי מתכת קטנים וליד הכיור שאריות של סבון כלים בקערית פלסטיק. רק שרידים יש כאן עכשיו של מה שהיה פעם. ריקי סוגרת את הארונות ופונה לסלון, מדליקה את התנור החשמלי.
דפיקה אחת חזקה בדלת וריקי פותחת אותה. בפתח עומדת מאשה.
"בואי מאשה תיכנסי. "
מאשה לבושה בסוודר כהה ודהוי ממלאה את הפתח, הדלת מאחוריה עדין פתוחה. ריקי רואה איך הזקנה סוקרת באריכות, ללא בושה את הדירה שמעולם לא היתה בה.
"כמו הדירה שלי" היא אומרת.
"תיכנסי, תיכנסי."
מאשה פוסעת פנימה בצעדים מדודים, עומדת באמצעיתו של הסלון הכמעט ריק, מסתכלת-בוחנת את קירותיו החשופים. לפחות שתעשה את זה בהסתר, חושבת ריקי. שני צעדים כבדים ומאשה מתישבת בכורסה ישנה, היחידה שנותרה בדירה, מול הטלביזיה, וריקי רואה את הקרעים הקטנים בגרביוני הצמר שמתחת לשמלתה.
"קר כאן", אומרת מאשה ומשפשפת את ידיה, זו בזו.
"מתי מדליקים כאן את ההסקה?" שואלת ריקי ומקרבת אליה את התנור החשמלי.
"בארבע". ולאחר הפסקה קצרה היא אומרת בפסקנות, "הצעירים שגרים כאן עכשיו לא מתחשבים בנו".
"אולי תירצי לשתות משהו?" ריקי פונה לעבר המטבח שופתת את הקומקום הישן, מכינה שתי כוסות מצוירות ותחתיות זכוכית שמצאה בארון. אידים עולים מהן עכשיו והיא נושאת אותן בשתי ידיה לסלון. היא מניחה את שתיהן על שולחן קטן עגול, שעכשיו הוא עירום, חף מכל חפץ, ליד מאשה, שיושבת ללא ניע בכורסא. אחר כך היא גוררת כסא עץ ישן מפינת החדר אל השולחן ומתישבת מצידו השני.
מאשה הזקנה נאנחת,
"היתה אשה חזקה, אמא שלך", ונאנחת שוב, "כן, ככה זה."
"חזקה?"
"כן, היה לה אופי חזק. חזק מאד."
ריקי קמה פתאם מכסאה, הולכת למטבח וחוזרת עם צנצנת סוכר קטנה.
"כמה סוכר בתה, מאשה?"
"לא צריך", היא מרימה מעט את זרועה ומנידה את פרק ידה פעם אחת, בביטול. ריקי רואה את האצבעות התפוחות המעוקמות מאד, את הציפרניים הסדוקות.
הן לוגמות מהתה החם. ומאשה מניחה את הכוס המצוירת על הצלוחית.
"כמה היה לה קשה כשהפסיקה לעבוד, כשהוציאו אותה לגמלאות. היא פשוט לא מצאה את עצמה."
"כן", ריקי אומרת, "היא היתה אז כל כך חסרת שקט". ונזכרה באותו שבוע ראשון לאחר פרישתה של אמה, איך זו איבדה את תעודת הזהות שלה ולא מצאה מנוח.
"אבל איפא היא יכולה להיות?" חזרה ושאלה את עצמה ואת ריקי, "איך תעודת זהות יכולה ככה להיעלם לי?"
"תרגעי אמא, לכל היותר נודיע שאבדה לך התעודת זהות".
ועכשיו ריקי חושבת, שאבדן הזהות ולא התעודה הוא שהסעיר כל כך את אמה באותו שבוע.
"היא לא רצתה לפרוש. בשום פנים ואופן לא רצתה", ממשיכה מאשה, "אבל הם שם הכריחו אותה. לא היתה לה ברירה". ריקי חושבת שזו פעם ראשונה שהיא שומעת את מאשה מדברת במשפטים ארוכים, שלמים.
"כן, אני מאד הערכתי את אמא שלך. היה לה אופי חזק והיא לא נשברה. לא אז, וגם לא עכשיו כשחלתה. היא אמרה שהיא לא מפחדת למות."
ריקי מסתכלת עליה ושואלת בתמיהה,
"היא אמרה לך את זה? מתי?" קשה לה להאמין שאמה שוחחה על כך עם מאשה.
"מזמן. לפני הרבה שנים." טיפות גשם עמוסות מאד מכות בחוזקה בתריסים.
"ואת מאשה", ריקי שואלת בשקט ובהיסוס, "את פוחדת למות?"
מאשה הזקנה מרימה את כוס התה שלה בשתי כפות ידיה ומסתכלת בריקי.
"מי שאומר שהוא לא מפחד למות הוא צעיר, טיפש, או שקרן", והיא שותה בלגימות ארוכות את התה שנותר בכוס, ואיננה מסתכלת יותר בריקי.
צילצול הפעמון וריקי קמה בזריזות רבה ופותחת את הדלת. ארז עומד שם נוטף כולו, ומתנשף,
"הי סבתא". היא מחיכת אליו.
"איך הגעת?"
"אבא. הוא נסע לעשות קצת קניות לשבעה והביא אותי. אמר שלא כדאי שתהיי כאן לבד. עוד מעט הוא יגיע", והוא פושט את מעילו ורואה פתאם את מאשה שבכורסא.
"שלום", הוא אומר לה בחטף, כדרכם של נערים, וצועד לעבר המטבח. ריקי אוספת מהשולחן את כוסות התה.
"מאשה, זה ארז, הנכד שלי", והולכת למטבח. מאשה לא עונה. לאט ובכבדות היא קמה מהכורסא, ולפני שריקי מספיקה לומר מלה היא יוצאת מהדירה, סוגרת את הדלת בטריקה.
ריקי וארז במטבח, מסתכלים זו בזה.
"מי זאת?" שואל ארז.
"שכנה של סבתא רבא".
"איזה זקנה. אפילו שלום לא אמרה". גם לא תודה, חושבת ריקי. והיא רוכנת מעל ראשו ונושקת לשערו, "אני כל כך, כל כך שמחה שבאת", ומוחה את הטיפות הקטנות מקצות עיניה.
ובאותה שניה, בהרף עין ובלי כל היסוס, היא מחליטה.
"ארז, בוא נלבש מעילים וניסע אלי לדירה." הוא מסתכל עליה בפליאה ולובש את מעילו.
"ומה עם אבא, הוא יבוא הנה עוד מעט עם הדברים לשבעה".
"נשאיר לו ולכולם פתק על הדלת. את השבעה נעשה אצלי בדירה." והם נועלים את דלת הדירה הקטנה שבשיכון העובדים, יורדים ונכנסים למכוניתה הישנה של ריקי.
בדרך הגשם עוד המשיך לרדת, מעט וברכות, וכשהגיעו לדירתה של ריקי הוא פסק, מותיר אחריו אויר נקי ורענן.
