זריחה

כשמשפחתי עלתה ארצה, לא תאמינו איזה פריטים נאלצנו להביא איתנו.

וכל זה כיוון שלא ניתן היה להעביר מברה"מ לא כסף ולא תכשיטים יקרי ערך.

"השקענו" את כל חסכונותינו בקניית כמה "נכסים רציניים", כדי שנוכל לממש אותם כאן:

1. פסנתר, עם עקמת קלידים שנגרמה כתוצאה מהפרש ענק בטמפרטורות (ממינוס עשרים וחמש שם, עד פיוס ארבעים וחמש, כאן).

2. אופנוע שטח מדגם JAVA, תוצרת צ'כיה, הנמכר כאן בהצלחה מרובה.

3. אוהל ענק ממדים מתוצרת  פולין מדגם Gdinia 4 M  הכולל את הבד אברזין, אין ספור צינוריות שלד טלסקופיות, זויתנים, טריזים, חבלים וכו.

4. 2 סירות גומי מתנפחות תוצרת רוסיה.

רק מאופנוע הצלחנו להיפטר.

הפסנתר עד עצם יום זה נמצא בדירתי ומשמש אותי מדי פעם.

את האוהל עם הסירות החסנו בבוידם ענק.

עכשיו חמדנו אותם לצורך טיול.

חבורת ידידים נלהבת היינו בבסיס הי שם.

טאבה הייתה עוד "שלנו"... עם כפר נלסון וכל נוסטלגיה צובטת הלב הזאת...

החלטנו לנסוע לשם לכמה ימים ובעיקר לפגוש את הזריחה המרהיבה שלה, ששמענו עליה כה רבות.

כל חבריה  התגייסה לאסוף את הציוד הנדרש.

רינה הייתה הצנומה שבחבורה. עזרנו לה לטפס על כתפיו של טל, כדי שתוכל להשחיל את עצמה למעמקי הבוידם, כי לא נצמא בדירה סולם לטפס עליו.

כאן לבנים הייתה הזדמנות פז להעיף מבט בנפחי חצאיתה הצבאית. וכך נולד השיר המפורסם שלנו: "תחתוני התכלת של רינה החיילת".

היא זחלה פנימה באומץ רב ונעצה את ציפורניה המחודדות בשלל הטמון בקצהו המרוחק של הבוידם.

משכנו אותה ברגליה החטובות החוצה, גוררת עימה את השלל הנכסף.

עטופת כורי עכביש, צנחה רינה לרצפת הטרקלין ואיתה אוהל ענק ארוז בקפידה ו2 סירות גומי מצומקות.

וכבר ג'יפ ענתיקה הסיע את החבורה דרומה, לאילת.

והנה אנו בטאבה, במחוז חפצנו, בחלום רטוב של המדינה.

חצי יום בזבזנו על הקמת האוהל. קללנו את כל הפולנים שבעולם. נותר בידינו מספר לא מבוטל של חלקיו "המיותרים".

רוני, שהיה גם כך מודאג ממבנהו רווי חלקים חסרים של האוהל, הביט באימה בסירות הגומי הגרומות ופסל אותם לשימוש.

העניין עורר מרד  בנות החבורה, שהיו "שרופות" על רעיון של שיט לילי.

וכך הצלחנו במאמץ לא מבוטל לנפחן כנגד כל הסיכויים.

הליל פשט על טאבה במהירות, בולע פאר שקיעתה.

טל כינס קבינט בטחוני להערכות לילית. בנים היו מצוידים ב"עוזי". בנות בספריי נגד אנסים.

בנוסף לכך רונית שלטה באומנויות לחימה אקזוטיות, ובין היתר, באייקידו.

שירה סיפקה לנו את ה"דובדבן" של הביטחון, כלב רועה גרמני המטורף שלה, צ'יקו.

בתום ישיבת הקבינט "עלינו" על בגדי ים, השארנו את רוני לשמור על הציוד. העמסנו את עצמנו על שתי סירות פאר צבע זית (שלגמרי תאם את תפיסת הביטחון שלנו). צ'יקו הטמבל לא רצה להיפרד משירה. נאלצנו להעמיס גם אותו.

2 ה"טיטניק"ים שלנו התחילו לשקוע כבר בדקות הראשונות של שיט לילי רומנטי.

האוויר פרץ מתוכם, מעיף סביב סילוני מים לצלילי שריקה איומים. צ'יקו המפוחד זינק למרחק כמה מטרים.

ואני, אחריו, תופסת אותו בזנבו. קיוויתי שה"דובדבן" הביטחוני שלנו מיומן כהיות גם בשחייה.

אך הוא התחיל לטבוע ראשון, גורר אותי אחריו למעמקים.

שירה, שהבחינה באסון, העומד להתרחש, נחלצה להצילנו.

מותשים, זחלנו לכיוון האוהל ופרשנו את גופינו הרטובים על שקי השינה. עייפות הצליחה להכניע אותנו סמוך לשעה שלוש בלילה. התעוררנו בשעה 8 בבוקר כשבד אברזין מאיים לחנוק תחתיו את כולנו. האוהל כרס עלינו, מכסה את החבורה כאם פולניה דואגת.

צ'יקו נטש את משמרתו לטובת החיזור אחרי כלבת החוף המיוחמת. קרעי הסירות צפו במים צלולים של טאבה.

רוני היה אמור לשמור ראשון בשרשרת השמירה שקבענו לרענן כל שעה שלמה. הוא התעלס כל הלילה עם מתנדבת שבדית והפקיר את ביטחוננו בין חמוקיה, שוכח לגמרי להעביר הלאה את שרביט השמירה.

כך פספסנו זריחת טאבה המפורסמת, מצויידים קומפלט בציוד תוצרת מדינות הגוש המזרחי, חמושים עד הצוואר, בעלי תפיסה ביטחונית מסורתית, שכשלה כליל.