"ציד הארנבות"\ הסוף

שנכנסתי לאותו מקום יכולתי להרגיש משהו מוזר שמקנן בי.

לא ברור אם זו הייתה התחושה הפנימית שלי או שזו הייתה התחושה שהמקום נתן לי.

הכל היה צבוע באדום.

כאילו רצחו תריסר של אנשים במקום וניקזו את דמם.

הווילונות היו אדומים, הרצפה הייתה מעוטרת בפרחים סינים אדומים, הבר מעץ אדום משופשף, זה היה נראה שלברמנים אפילו היו עיניים אדומות שהם שאלו אותך "מה בשבילך חבר?" או שפשוט כל הצבע מסביב הקרין באישוניהם מבט אדום, קר ואכזרי.

אך אני אהבתי את זה.

זה נתן לי תחושה אפלה במקום הכי מוחצן שיש.

חיפשתי אותה.

כמו שגור מחפש את שד אימו.

חיפשתי לראות את העיניים שלה.

להריח את ריחה שיכולתי אפילו להריח אותו דרך האפרכסת בשיחה שלנו שהייתה שבוע לפני.

ריח חמצמץ בחלקו ואוריינטלי ברובו.

היו שם ברונטיות זולות עד בלונדיניות רהוטות ג'ינגיות מופרעות ונמוכות קומה.

הג'ינגיות תמיד הפתיעו אותי.

לא ברור לי אם זו הייתה פאה או לא אך זה עשה בהחלט את העבודה .

אבל עיניי חיפשו אותה.

היא התנשאה לגובה של 1.75, והליכתה הייתה מושלמת, כאילו היו מסביבה מיליוני מעצביי אופנה שהיא עטתה את בגדיהם והנציחה אותם על גופה וסוכני דוגמנות רעבים שרצו להחתים אותה.

היא הלכה ושכחה את עצמה , ואז מבטה נדרך בעיניי.

בדיוק כמו באותו יום שראיתי אותה משתגלת עם אותו זקן שימיו ספורים .

וברגע שחשבתי שהיא מביטה בי ומזהה את דמותי מרחוק , גיליתי בכלל שזו מישהי אחרת.

יכול להיות שחלמתי אותה?

יכול להיות שאולי טעיתי בכלל במקום?

ואז הגיעה אחת שאני מניח שבסיטואציה אחרת הייתי משתף איתה פעולה, היא נמרחת עליי במבטה , ואני מביט בה שוכח שהיא לא הברמנית ושהיא לא הולכת לשאול אותי משהו כמו "מה בשבילך חבר?" ואם היא כבר שואלת את זה... כנראה שזה יהיה פשוטו כמשמעו.

השעון מתקתק ואני שומע את מחוגיו בתוך הראש שלי כמו מנגינת סוף המאה, רגליי מתזזות ואני מרגיש שאני חייב לעשות משהו שיפתיע אותה.

משהו שיגרום לה ליפול מהכיסא או על מה שהיא לא תשב עליו.

אם צבע אדום היה אמור להיות מונצח בקולניותו הריי שהוא היה צריך להיות כאן.

בחדר הזה ולא בשאר המועדון .

אך החדר הזה היה כולו לבן עם זריקות מכחול סגולות ירוקות, שולחן סיני ובקבוק יין אדום משובח.

תיארתי לעצמי את הסצנה בראש.

"היי סוזי , מישהו מחכה לך בחדר הלבן עם הזריקות מכחול סגולות, לכי תוציאי אותו מדעתו."

ואת סוזי רצה, רואה אותי ויוצאת צווחת וצורחת .

בזמן שאני הוזה היא עומדת מולי ואני כמו דון ז'ואן נמרח על הספה הלבנה מעור ומרגיש דיי חופשי להדליק סיגריה וליהנות מכוס יין .

היא הייתה עם בייבי דול לבן שמותאם לחדר, וביריות לבנות שתופסות תחתון מזערי. היא הייתה ממש נסיכה לבנה ומושלמת ואני רק רציתי לקום לנשק אותה לומר לה שאני אוהב אותה וללכת.

"מה אתה עושה פה לעזאזל?"

"מעביר את זמני כמו שאר הלקוחות "

"אתה לא לקוח"

"עכשיו אני כן ,אני מניח. שילמתי הון תועפות רק בכדיי לראות אותך לבושה כך ואני מוכן לעשות את זה כל החיים".

"תפסיק לדבר שטויות אריק, אתה צריך ללכת מפה , זה לא מקום בשבילך".

היא התביישה בלי שום צל של ספק, הרגישה נבוכה והסתירה את לבושה בעמידה מאוד מגוחכת ומצחיקה שגרמה לגופה להיות כפוף מהרגיל ולרגליה להשתרך אחת בתוך השנייה כמו שמינייה מוארכת.

שנאתי את זה שהיא אמרה "זה לא מקום בשבילך" מי היא שתחליט מה המקום בשבילי?

"תחשבי עליי כלקוח".

"אני לא יכולה לעשות את זה "

"בטח שאת כן, תחשבי עליי כעל לקוח"

"אתה לא לקוח! אתה הבחור שהבת שלי שוכבת איתו, הילד שראיתי אותו באסיפות הורים, התינוק שהיה בעגלה השנייה שסמוכה לנופר. "

היה חסר רק שהיא תניף אצבע מורה מול פרצופי ותחטיף לי סטירה .

"תתפשטי".

"סליחה?"

"תתפשטי."

"אתה לא יכול פשוט ..."

"כן אני יכול, אני שילמתי על זה וזה מה שאני רוצה , אני רוצה שתתפשטי".

אין לי מושג מאיפה היה לי את האומץ לדבר אליה כך ואני הרגשתי שמשהו בי נמחץ אולי החוסר כבוד שהיו באותן מילים האלה שנזרקו ממני החוצה אל פרצופה שהחוויר אבל זה מה שרציתי.

רציתי שהיא תתפשט.

כי זה היה המשחק שלי.

היא עמדה שם, מקלפת את הביריות הלבנות שלה , אט, אט.

בתנועה איטית ומתפתה לא משחררת את מבטה ממני.

את המחוך הלבן הצמוד כ"כ שיחררה ביד אחת (אייך הם עושות את זה הנשים? מיומנות שעדיין לא הסתגלתי אליה) ולפתע בלי מנגינה ברקע רק יכולתי לראות אותה...

עירומה כביום היוולדה .

ואני יושב שם מביט בה.

שוכח את הכל מסביב.

זרמים סטטיים עוברים כמו נחשי אנקונדה בעורקיי ואני רוצה לקפוץ עליה ולקרוע ממני את הבגדים.

"מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שיגיע היום הזה ." היא לוחשת לי בקול מיוחם.

"את משחקת איתי?"

"ממש לא, לא יכולתי לשמוע את הגניחות של הבת שלי מהחדר הסמוך ולדעת שאתה שם איתה ולא איתי.."

( היא מתיישבת עליי  פורמת את חולצתי בעדינות ובמקצועיות , כאילו זו לא הסוזי הקודמת שדיברה איתי, אלא סוזי העובדת.)

"אני לא מאמין!!  את פשוט משחקת איתי."

"חלילה.. למה לי. אני רוצה להרגיש אותך בדיוק שהבת שלי הרגישה אותך, לוחץ בתוכה כמו עובר שרוצה להגיח לאוויר העולם".

(היא פותחת את כפתורי הג'ינס שלי ומפשילה אותם. )

"תפסיקי." הרגשתי אייך היא לוחצת ודוחקת אותי לפינה.

"אני רוצה להרגיש אותך, לספק אותך כלקוח אמיתי ששילם לתענוג אמיתי."

"אני רוצה את סוזי האמיתית."

"היא לא קיימת . לא כאן בכל אופן".

(היא מלקקת את צווארי ואני רוצה להדוף אותה אחורה ולהעיף אותה ממני!)

"אני אוהב אותה. אני אוהב את הסוזי הזו שלא קיימתכאן אבל קיימת בכלל.

אני רוצה להתנות איתה אהבים.

רוצה להרגיש את חום גופה.

לנשק כל חלק שבה.

לומר לה בלי הפסקה שאני אוהב רק אותה משחר ילדותי, ולא מעניין אותי מה כולם יגידו, שזו קלישאה של התבגרות , שזו בדיחה עלובה של החיים, אני רוצה אותה, אני חולם אותה, אמות בלעדיה".

היא התאבנה.

הביטה בי במבט חסר אנושיות ואני הרגשתי כמו טיפש.

"למה הגעת לכאן? בכדיי להשפיל אותי ? אני לא מאמינה שבאת עד לכאן בכדיי לומר לי שאתה אוהב אותי בסיטואציה כזו עלובה".

"אני לא."

"אז תסתום, תהנה מכל שקל שהוצאת עבור "תענוג אמיתי" או שתיקח את הרגליים שלך ותעוף מפה ואני אנסה לשכוח את כל מה שהיה פה ולסתום את הפה, שבטעות אבל רק בטעות אני לא אפלוט משהו לכיוונה של נופר."

עוד פעם נופר!!!

אני בא וחושף את רגשותיי בפניי הכלבה ומה שנותר לה זה להמשיך לאיים עליי ע"י השם "נופר?"

זו הסיבה מלכתחילה שהחלטתי שהמשחק הוא שלי.

לי היה יתרון עליה שהיא בכבודה ובעצמה לקחה קרדיט עליו.

והיא עושה זאת שוב.

אז עזרתי לה לפתוח את המכנסיים שלי וזיינתי לה את הצורה כמו שבחיים לא זיינתי מישהי, גם לא את הבת שלה. וכל זה רק בגלל שרציתי להוכיח שהיא לא יכולה לאיים עליי עם הבת שלה.

עכשיו יכולתי ללטף את הרזומה שלי שזיינתי גם את הבת וגם את האמא.

היא הייתה קפואה שסגרתי את המכנס והרגשתי כמו גבר או ליתר דיוק כמו לקוח אמיתי.

היא חשבה שהרתע מזה שהיא דוחקת בי לצד אבל זה היה שווה כל רגע.

כל שקל.

כל נשימה שלה.

אבל הלב שלי נקרע לגזרים , כי אהבתי אותה בכל רמ"ח איבריה ועכשיו ידעתי את זה מקרוב.

"שלא תעז לחזור לפה יותר שמעת אותי?"

"למה לא? דווקא היה נחמד, יש כמה דברים שאולי כדאי שאלמד את הבת שלך לעשות , בדיוק כמו אמא שלה.."

"אני אוהב אותך"

"גם אני אותך..."

"את יודעת שאעשה הכל בשבילך.."

"גם אני אהובי."

"אז רגע... שכחתי לומר לך.

מי הייתה יותר טובה אני או אמא שלי?"

הזכויות שמורות להדר מיליס