הרגעה / רונן
היתה דממה. לפתע התפוצץ החדר בתנועה וקול. למרות ששהו בו רק תריסר ילדים, בליל הקולות, התנועה הבלתי פוסקת והצעקות הפכו למשהו מוחשי. המתקפה החושית התמצקה והיתה למועקה מאוד מטרידה. לא בגלל ההתרחשויות בחדר או עקב עוצמת הצלילים והקולות שהילדים השמיעו. היה משהו זר בהתנהגותם. דבר מה מובחן ומאוד לא טבעי לילדים בגילם. ילד ג'ינג'י שמנמן, כבן ארבע התרוצץ מקיר לקיר תוך שהוא נתקל בעוצמה בכל הנקרה על דרכו. ילדים שאיתרע מזלם או שנקלעו למסלול תנועתו, הועפו או נרמסו. בכל פעם שהגיע לאחד הקירות היה מתרסק לתוכו בצעקה, ניתז ממנו ככדור טניס וממשיך בדרכו. קול חבטה עמום ליווה את ההמולה כמעט ועל סף השמיעה. שני ילדים, בן ובת, נעו בגמלוניות. על שניהם ניתן היה לראות בברור איך הם נמנעים ממגע. בכל פעם שאחד מהילדים האחרים היה מתקרב לטווח נגיעה, הם היו מתחילים במסכת תנועות היסטריות וחסרות קאורדינציה בכדי להתחמק מהמפגש. התנועות היו מלוות בסדרת יבבות אצל הילדה וצרחות עולות ויורדות מצד הילד. החבטות לא פסקו לרגע. במרכז החדר, מסתובב סביב עצמו, עמד ילדון בלונדיני רזה. צאוורו מתוח לאחור עד קצה גבול היכולת. הוא הסתובב סביב עצמו עוקב במבטו אחר מאוורר התיקרה. כל כמה סיבובים היה מסתחרר ונופל כבול עץ לריצפה. בפינת החדר שני ילדים בני חמש קפצו במרץ על ביטנה של ילדה ברונטית כבת שש. בפינה השניה כרעה ילדה נוספת. גופה מכורבל כקיפוד, עיניה עצומות בחוזקה וראשה לחוץ לתוך הרווח הצר בין שני הקירות. כל כמה שניות היא היתה פורצת בסדרה של נעמות דוב חזקות ומשתתקת. לא רחוק ממנה עמד ילדון מעורטל. בידו אחז במברשת שיער בעלת זיפים קשים. הוא העביר את המברשת לכל אורך גופו. מותיר אחריו סימנים אדומים שבלטו על רקע עורו השנהבי. קול החבטות גבר. חלק קטן מהקהל החל שם אליו לב עכשיו. העדשה עקבה אחר ילד שגרר אחריו שמיכה מסמורטטת בעודו לועס במרץ סנדל מעור. בדרכו חלף על פני ילד עם תספורת פטריה המגולגל כמו נקניקיה בתוך שטיח כשרק ראשו בולט החוצה. בקיר הנגדי חשפה המצלמה את מקור החבטות. תינוקת חמודה, עם תלתלים בלונדינים, עמדה על בירכיה מול הקיר המרוחק. היא התרכזה בהטחת מצחה, שוב ושוב, אל תוך הקיר. המצלמה ביצעה תקריב. ניתן היה להבחין כעת בברור בשומן התינוקי שעל גופה רוטט מעוצמת החבטות. תקריב נוסף, ולקול ההשתנקות באולם, ניתן היה להבחין בכתם ההולך וגדל על הקיר. התמונה קפאה על המסך, חורטת את התמונה עמוק לתוך תודעתם של המושבעים.
התובע המתין עוד מספר שניות בכדי לאפשר לתמונה האחרונה לעשות את עבודתה. כבמאי מיומן הדליק ללא אזהרה את האורות באולם. יוצר בקרב המושבעים תחושה עזה של אי נוחות גם בשל התמונות הקשות וגם בגין האור המסנוור. הוא בחן בקפדנות את פניהם. סורק אותם אחד אחד במבטו. המעבר המהיר מחושך לאור והשפעת הסרט ניכרו על פרצופם. לשבריר שניה הצליח ללכוד אותם ללא המסכות. שבריר שאיפשר לו להביט לתוך צפונות ליבם. הם היו בידיו. הוא קרא זאת בפניהם, גם אצל השניים שמהם חשש. האחד, מובטל זקן שעל פי התיק שלו לא עבד יום בחייו מאז השתחרר מויאטנם. השניה, ספרנית כבת ארבעים וחמש. רווקה בעלת מבט מריר וקורא תיגר. לסיפוקו הרב הבחין כי הצליח לרגש גם את השניים האלה.
המפתח להצלחה בבית המשפט היה שליטה במושבעים. סטן ר. קריין, התובע הכללי בשבע השנים האחרונות, היה מרוצה. המושבעים הם המפתח להצלחה במשפט והמשפט הוא המפתח להצלחה בבחירות הקרובות. הוא כבר נתן את הסכמתו להתמודד. גלגלים גדולים החלו בתנועתם ומרגע שהחלו לא ניתן לעצור את מרוצתם. הוא התחייב ללכת עם זה עד הסוף, מסכן קרירה מצליחה מאוד. המשפט הזה היווה אבן דרך קריטית בדרכו החדשה. הוא הביט בסיפוק בעמיתו היושב על הספסל שבצידו השני של החדר. הוא ראה סדק זעיר בנחישותו. סטן ידע שכל שעליו לעשות הוא לפורר את חומת ההגנה דרך אותו הסדק. שיטתו לא היתה מבוססת על עובדות, ראיות או תחקירי שתי וערב מתוחכמים. סטן, או סטנלי כפי שכונה על ידי עורכי הדין המקורבים אליו, לא היה איש של פרטים. הוא מעולם לא דגל בעבודה מאומצת ומדירת שינה. הוא לא האמין בנברנות, בחיטוט אינסופי בספרי החוק. סטן היה איש של אנשים. היתה לו תביעת עין ויכולת פנומנלית לניתוח התנהגות אנושית. הוא ניתב את דרכו בסבך המישפטי אך ורק על פי תגובות המושבעים, עורכי הדין של הצד שכנגד, העדים ואפילו השופט. לכל משפט נהג להתכונן רק בקווים כלליים יודע שבמהלכו ימצא כבר את דרכו. בזמן המשפט היה משחק בצעצועיו המשפטיים עד שהיה מוצא את זה שיעשה את העבודה. בהתאם לתגובות שקרא בפני האנשים ידע לתכנן את קווי החקירה, החקירה הנגדית והצגת הראיות. סטנלי שלט בכל רזי ההתנהגות בבית המשפט. שופטים אכלו מכף ידו ופרקליטים רעדו כשנאלצו להתדיין מולו.
הוא הביט שוב בגבו של עמיתו בשולחן הסנגוריה בעת שהתכופף לדון עם הנאשם. הנאשם מבחינתו של סטנלי היה האדם הכי פחות חשוב באולם. אדם שלא היתה לו שום ההשפעה על התהליך. סטנלי אפילו לא טרח לעשות תחקיר מעמיק עליו. הוא ידע שבחוגים שלו הנאשם נחשב לפסיכיאטר מאוד מצליח. אפילו עילוי. הוא כמובן ידע על הפרויקט עם הסי. אי. איי. אבל לא חשש ממנו. האנשים מ'החברה' היו כמו ערפדים, מסוכנים רק בחושך. ברגע שהאיר האור על מעשיהם הם היו רצים להתחבא. על פי המתח בכתפיו של הסניגור חש סטנלי בחוסר הנוחות שגרם הסרט להגנה. הרגע הגיע.
"גבירותי ורבותי המושבעים. מראות קשים אלה היו מנת חלקם היומיומית של עשרים ואחד עוללים שהופקרו בידיו של הנרי קרנסטין. הנאשם במשפט זה. הייתי רוצה להזמין את העד הראשון של התביעה. פרופ' מרווין קירקפיוטק ראש המחלקה לפסיכיאטריה בבית החולים הלב הקדוש."
בזה אחר זה עלו העדים נועצים את מסמרותיהם בארונו של הנרי קרנסטין. הפרופ' הנכבד הצליח להרגיע את המושבעים כי אלו אינן כלל וכלל דרכי הטיפול המקובלים בילדים הלוקים ב-SPD. ליקוי בעיבוד החושי (Sensory Processing Disorder). הפרופסור הקנה למושבעים את התחושה של אב חביב המרצה לבניו סביב שולחן ארוחת הערב. סטנלי אהב להשתמש בו כעד מומחה. היתה לו היכולת להפוך נושאים מורכבים לקלים להבנה. אם המושבע לא מבין על מה העד המומחה מדבר אין טעם בעד מומחה. לאחר עדותו של הפרופסור נוצרה, בדרך כלל, אצל המושבעים ההרגשה כי גם הם עכשיו שותפים לידע. שהם כעת חלק מהמשפחה. כך, באופן בלתי מודע, הם החלו להזדהות יותר עם קו ההגנה.
"ליקוי בעיבוד החושי" הסביר הפרופסור בקולו הרדיופוני. "הוא ליקוי מורכב של המוח המשפיע הן על ילדים והן על מבוגרים. הם עשויים להרגיש מוצפים ע"י מידע חושי כמו מגע, רעש או תנועה, או שהם עשויים לחפש מסרים חושיים חזקים נוספים. ילדים ומבוגרים אלו אינם חווים מידע חושי כמו שהאחרים חווים אותו. המוח שלהם מפרש את המידע מהחושים בצורה אחרת. הם מגיבים אחרת או חווים עיכובים בהתפתחות ובמיומנויות החיים היומיומיות. הקושי יכול להופיע בכמה צורות, לילד או לאדם אחד יכולות להיות מספר התנהגויות ודפוסים חושיים." הוא המשיך במתן דוגמאות על ההבחנות השונות בין ליקוי טקטלי, אורלי או פרופריוצפטי.
ההסברים נטו להיות קצת טכניים לטעמו של סטנלי. אבל בסך הכל ההשפעה על המושבעים היתה מצויינת. הם היו מצויידים כעת בהבנה הבסיסית של הבעיה ועד כמה הטיפול של של דר' הנרי קרנסטין היה חריג ולא מקובל, בלשון המעטה. איך טיפול מעין זה הינו מסוכן ועלול ליצור נזק בלתי הפיך אצל הילד. אצל סטנלי לא היו חוכמות. אם ההגנה שלפה סכין הוא שלף מכונת יריה. תוארו של הנאשם היה דר' הנרי קרנסטין סטנלי שלף מיד פרופסור. רוב בני האדם הניחו שפרופסור יודע יותר מדוקטור. העדה שעלתה להעיד אחרי הפרופסור היותה ניגוד מוחלט. העכברה המבוהלת התגלתה כגב' בטינה רוקוול. מהעדות שלה הוא קצת חשש. גברת רוקוול היתה אלכוהוליסטית מועדת. ביתה לקתה ב-SPD כתוצאה מתסמונת אלכוהול עוברית. אבל הוא היה חייב את העדות שלה. הילדה הבלונדינית שחבטה את ראשה בקיר היתה ביתה.
"גב' רוקוול, האם תוכלי להסביר לבית המשפט ולמושבעים למה הכנסת את ביתך ונסה לתוכנית של דוקטור קרנסטין?"
מראה העכברה הומחש עוד יותר על ידי עיניה המתרוצצות בחוריהן כמו עכבר שנלכד בפינת החדר. בטינה לא ידעה בדיוק מה היא עושה שם. היא לא אהבה את המקום הזה ובאותו הרגע היתה זקוקה מאוד ללגימת הרגעה. "קבלתי המלצות טובות על הדוקטור ועל הפרויקט החדש. לי היה מאוד קשה להתמודד עם ונסה והצרכים המיוחדים שלה. לא הבנתי למה אלוהים העניש אותי ונתן לי ילדה פגומה. המרפאת בעיסוק ניסתה ללמד אותי כל מני דרכים. ז'תאמרת מה לעשות עם ההתקפות של ונסה בבית. אבל זה לא כ'וכך הצליח וונסה היתה כל הזמן בוכה וזה הוציא'תי מדעתי. חשבתי שאם מומחה כמו דוקטור קרנסטין יכול לעזור. אז כן, למה לא. הרי אמא צריכה ל'שות את המקסימום לא." היא פנתה לקבל קצת סמפטיה מהמושבעים אבל מיד שבה והשפילה את עיניה.
על מנת לתקן במעט את הרושם שלף סטנלי את האס שלו. "גברת רוקוול מה שלום ביתך?"
כאן היא הרגישה על קרקע מעט יותר בטוחה למרות ששריר עצבני החל לקפץ בפניה. "היא מרגישה יותר טוב תודה. שלשום הייתי אצלה"
"אני מקווה שמצב בריאותה ישתפר בקרוב. ילדה כל כך יפה ומלאת חיים. מה בדיוק קרה לה?"
"טוב אני לא כו'כך מכירה ת'פרטים. קראו לי מבית חולים וכשבאתי ראיתי אותה שם במיטה הלבנה הגדולה והיא הייתה כזאת קטנה, בתוך המיטה."
תקני אותי אם אני טועה. אני מבקש להגיש לבית המשפט את גליון האישפוז של ונסה רוקוול ולרשום אותו כמוצג מספר שלוש. כעת אני אקריא לך את האבחנה כפי שנרשמה במיון כשונסה הגיעה. ילדה כבת שלוש. סובלת מחבלות חמורות בגולגולת. חשד לשבר בארובת העין ולזעזוע מוח קשה. האם זה מה שנאמר לך גברת רוקוול"
"כן בדיוק זה. הרופא הזה כמעט והרג לי ת'ילדה. הילדה המסכנה שלי. שכבה שם לבד בתוך המיטה הענקית."
"אל איזה רופא בדיוק את מתכוונת גברת רוקוול? האם הוא נמצא כאן באולם?"
"זהו שמה בחליפה הכחולה" הצביעה ביד רועדת.
בזה אחר זה תוזמנו העדים ביד אומן. מוסיפים. מחזקים. מאשימים. אשמתו של דר' הנרי קרנסטין קרמה עור וגידים לעיני המושבעים. ניצבת זקופה - ערום וערייה. שולחת אצבע מאשימה, מאוד מוחשית, אל הנאשם. מה שהציק לסטנלי היה חוסר המעורבות של ההגנה בתהליך. כמעט ולא נשאלו שאלות או נקראו קריאות התנגדות. מדי פעם נראה היה שהנתבע מרסן את עורך דינו מלהגיב. אם הנתבע מעוניין בהתאבדות משפטית זו הבעיה שלו. חשב לעצמו סטנלי. עבורו זה היה תיק שהוא חייב לנצח בו. ליתר ביטחון העלה סטנלי עוד מרפאת בעיסוק שתפקידה היה לפנות לצד הנשי האמהי של המושבעים. היא הרצתה באופן רגשני ביותר על הילדים המסכנים שזקוקים לטיפול אוהב ויד מקצועית. איך צריך לחבק אותם חזק בשעת הטיפול. המסכנים לא יודעים מה לעשות עם עצמם ובטח אין להם סיכוי להסתדר בחברה, בבית הספר ובכלל בחיים ללא טיפול הולם. בתום עדותה , כמו על פי תכנון מוקדם, השופטת הכריזה על הפסקת צהריים. סטנלי היה מאושר. בארוחת הצהריים המושבעים ישוחחו בניהם. יפרקו את המתח והזעזוע שנגרם להם מהתמונות הקשות שראו. האפקט המצטבר של העדויות יוגבר ויוכפל מבלי שההגנה הצליחה לטעת שמץ אחד של ספק באשמת הרופא. מבחינתו עד עכשיו, הכל פעל כמו שעון שווצרי. המשפט הזה יסתיים הרבה יותר מהר ממה שחשבתי ציין לעצמו בסיפוק והלך לאכול צהריים.
באותה שעה, בחדר השרותים של הקומה השניה ניסה פרקליטו של הנרי קרנסטיין להניעו מהקו שבחר. "תן לי לפחות לחקור חקירה חוזרת את השתיינית. אני אשבור את אמינותה בשניות."
שוב סרב הרופא.
"אני אאלץ לעזוב את התיק אם אתה לא מאפשר לי לעשות את עבודתי כראוי."
"תעשה מה שאתה מבין", ענה לו קרנסטיין ביובש. "אתה לא מבין מה מונח כאן על כפות המאזניים. זאת מלחמה שיש להלחם בה בדרך אחרת והקו שהתובע בחר בו מאוד מתאים לי. "
"זאת התאבדות" מחה אבל קרנסטיין רק משך בכתפיו. נטל את ידיו ויצא.
סטנלי חזר ברגל קלה ודרוך לקרב המחודש. הוא כבר הריח את ריח הדם וכמו כל עורך דין מנוסה הוא חיפש עכשיו את הדרך הקצרה לעורקי הצואר. ההצלחה בתיק כבר לא היתה בראש מעיניו. כעת, כשהרגיש שנצחונו כמעט מובטח, החל להקדיש מחשבה לדרך. נצחון קצר, מהיר ואלגנטי בהחלט עשוי לשרת טוב יותר את מטרותיו. כשהסנגור ביקש מהשופטת לשחרר אותו מהתיק, זקף זאת סטנלי לזכותו. הוא בוודאי חש בתבוסה המתקרבת. סטנלי הכיר את הסנגור והעריך אותו מבחינה מקצועית . הוא לא רוצה שהכשלון במשפט ידבק לשמו חשב סטנלי. נסיגה טקטית בשלב זה הנה בהחלט צעד חכם. השופטת קיבלה את התפטרותו של הסניגור. פנתה לנאשם ושאלה עם יש לו מישהו אחר שיחליף אותו או שבית המשפט ימנה לו סניגור חדש. סטנלי היה צריך להרגיש כבר אז שמשהו אינו כשורה. בדיוק באותו הרגע כשהנרי קרנסטיין נעמד על רגליו והודיע שהוא ינסה לנהל את ההגנה בעצמו. השופטת משכה בכתפיה בתמיהה. היא אפילו לא טרחה לחזור על הקלישאה בדבר אדם המשמש סניגור של עצמו. גם היא חשה שהסיפור די גמור וחשבה יותר על ביתה שצריכה להגיע בסוף השבוע עם בחיר ליבה. הבת הקטנה שברחה לאוניברסיטה לפני שלוש שנים לפתע חוזרת הביתה כשכרסה בין שיניה ועם ארוס אלמוני. היא סימנה לפרקליטים להמשיך, רושמת לעצמה תזכורת להזמין את העוף קיג'ין שמרי אן כל כך אוהבת. סטנלי הודיע כי בשלב מפתיע זה של המשפט הוא סיים עם העדים מטעם ההגנה. אבל שומר לעצמו זכות לחזור ולזמן אותם במידת הצורך. כל העיניים הופנו אל גבו המתוח של דר' קרנסטיין. בשעת צהריים מוקדמת זו, לא תיאר לעצמו איש מהיושבים באולם, איזו תפנית דרמטית עומדת להתחולל. למרות שלא היה סיקור עיתונאי רב למשפט, האולם היה מלא. כל הורי הילדים נכחו בו. רבים מאצולת הפסיכיאטריה במדינה, שני סוכני סי. אי. איי והרבה סקרנים שחיכו לראות לאן כל זה יתפתח.
"עשרה דולר שהוא יוצא זכאי" לחש הסוכן השמנמן לחברו. הם נשלחו לפקח מתאם הסוכנות ולוודא ששמה הטוב לא ישורבב פנימה. לפני המשפט הם תפשו את קרנסטיין לשיחה קצרה. מזכירים לו את הסודיות לה הוא מחויב ואת העונשים הקבועים בחוק.
"הוא לא יעז להזכיר את שם ה'חברה'" ענה לו המזוקן. "ממה שהיה עד עכשיו העניין נראה די סגור"
"אני לא כל כך בטוח. למה הוא שיחרר את עורך דינו? הוא לא טיפש מכווץ המוחות הזה. יש לו איזה אס בשרוול. האס היחידי שאני יכול לחשוב עליו..."
"אתה באמת חושב שהוא יגרור את הסוכנות פנימה? אתה יודע מה? התערבנו על עשרים. אני יוצא רגע החוצה. צריך לדווח לבוס. אם האפשרות הזו הופכת למעשית אולי נצטרך לנקוט יוזמה."
"למה לא לא עצרו את העניין לפני שהוא הגיע לבית המשפט? בשיחת טלפון אחת אפשר היה למנוע את המבוכה שעלולה להגרם אם הציבור ידע. מישהו נרדם בשמירה."
המזוקן חזר לאחר כמה דקות בהם קרנסטיין הסתודד עם השופטת. גם התובע נקרא לשיחה. "יש הוראה חדשה." לחש המזוקן בפרצוף אפור.
"מה עכשיו? יש עוד כמה חיתולים שאנחנו צריכים להחליף?"
"יש למנוע בכל דרך את שרבוב שמנו פנימה"
"אתה מתכוון בכל דרך או בכל ד-ר-ך?" המזוקן לא ענה ושניהם הביטו באופן שונה כעת בפסיכיאטר שנראה מתווכח במרץ עם השופטת. היא פנתה לתובע. איש באולם לא הצליח להבין על מה הם מדברים. התובע נראה מופתע וקצת מוטרד, אבל לבסוף הנהן בראשו. סטנלי הופתע מהמהלך של הפסיכיאטר אבל לאחר ששקל את האפשרויות לא ראה מה הוא יכול להפסיד. תמיד הסתמך על יכולתו לקרוא אנשים. יכולת זו עמדה לו תמיד וחילצה אותו ממצבים קשים. כרגע הוא לא ראה שום קושי. אבל במידת הצורך... לא, אין ממה לדאוג. ברחבי האולם החלו ליחשושים ושיחות חטופות בין היושבים. השופטת הכתה פעמיים בפטישה כמו אומרת, נכון שלא כל כך שמתם לב שאני כאן עד עכשיו אבל...
"מכיוון שהנאשם מוותר על זכותו לזמן עדים מצד ההגנה נעתר בית המשפט לבקשתו הלא שיגרתית. הנאשם יוכל לחקור חקירה נגדית את מי שהופיע עד עכשיו ונמצא כבר כאן. אני לא חושבת שצעד זה יקדם את ההגנה אבל לפחות נוכל ללכת הביתה מוקדם." היא סימנה בראשה לדר' קרנסטיין להתחיל.
הנרי קרנסטיין לא היה אדם נאה אבל היתה לו נוכחות. שערו היה זקוק לתספורת והיתה קצת גמלוניות בגבו. הוא חזר לרגע לשולחן ההגנה, מזג מים מהקנקן שעל השולחן. עיני כל היו נעוצים בו והוא חש בכך. הוא הוציא מיכל פלסטיק מכיסו ושפך ממנו לידו שתי גלולות לבנות שאותן בלע בלגימה מהירה אחת. הוא עיין לרגע בדפים שעל השולחן, הזדקף ופנה אל המושבעים.
"הרגעה" קרא בקול רם וברור. "זה הכל שאלה של הרגעה". בעודו בוחן את עיניהם של תריסר האנשים שישבו לפניו חיפש את המילים שבעזרתם יחצוב את דרכו אל החופש. "בעולמנו המודרני הפכה ההרגעה לשם המשחק. הרגעה הפכה לאיקון תרבותי. היא מניעה את גלגלי התעשיות הגדולות בעולם. מניעה ממשלות. מכתיבה סדר יום כלכלי. הרגעה היא המוטיב סביבו מאורגנים חיינו החל מרמת הפרט, האזרח הקטן, ועד לרמה של עיר, מדינה ובריתות בינלאומיות. מספיק לבחון את שפע ההביטויים המצויים בשפה ומכילים את המילה הרגעה, על מנת להבחין בהשפעתה הדרסטית על חיינו: כדורי הרגעה, מילות הרגעה, תרופות הרגעה, חומרי הרגעה, טיפולי הרגעה, סמי הרגעה, זריקת הרגעה, שיטות הרגעה. האם חשבתם פעם כיצד נולדו כל הצרופים האלה? האם אי פעם ניסתם להבין למה אנחנו זקוקים להם?
קבוצה נוספת של צרופי מילים הקשורים להרגעה הגיעה לשפתנו ממקור אחר: מילות הרגעה, הרגעה כללית, הודעת הרגעה, צפירת הרגעה, ניסיונות הרגעה ואות הרגעה. ישנן עוד דוגמאות רבות אבל נסתפק באלה לצורך העניין. בבחינה מעמיקה של צרופי המילים האלה ניתן להסיק...."
"התנגדות!!, הנאשם נואם למושבעים. נאום הפתיחה כבר היה. או שיביא ראיות חדשות או שיחקור עדים או שיוותר על כל אלה ויכריז כי זהו נאום הסיכום שלו"
"דר' קרנסטיין אני לא רואה את המטרה של המחקר הבלשני שהעלת לפנינו."
"כבוד השופטת, מכיוון שנותרתי ללא ייצוג משפטי הולם, הייתי מבקש קצת חופש פעולה. אני מבטיח שבעוד רגע או שניים הכל יתבאר. ההגנה מנסה להתוות קו חדש, שונה מזה שהוצג כאן עד עכשיו. לשם כך אני זקוק למעט הסברים וחומר רקע" הוא תלה את עיניו האפורות בעיני השופטת. היה במבטו גם מהתחינה אבל גם הרבה נחישות.
"אני אתיר לעת עתה להגנה להמשיך בקו זה ולו רק מהטעם שאני מאוד רוצה לראות לאן תגיע בסופו של דבר. תמשיך בבקשה" סטנלי חש בברור שהענינים יוצאים משליטתו. הוא התישב במורת רוח. לראשונה במשפט, לא היה לו מושג לאן המשפט מתקדם. סטנלי מיעט בקריאות ביניים. קריאות ביניים נועדו לשים מקלות בגלגלים של היריב. הם נועדו לאלה שלא שלטו בתהליך.
"תודה כבודה. בבחינה מעמיקה של צרופי המילים ניתן להגיע לשתי מסקנות ברורות. הראשונה כפי שציינתי, שלתחושת ההרגעה יש מקום חשוב מאוד בחיינו. צרופי מילים חדשים נולדים מצרכים חדשים. עושר כזה של ביטויים בא ללמד אותנו שלא רק שיש כאן צורך שמובחן באמצעות השפה אלא שאנחנו זקוקים לניואנסים השונים. ניסוחים מדויקים יותר הבאים לתאר מגוון של מצבים. לאינואיטים בגרינלנד ישנם כמה עשרות מילים המתארות מילה אחת – שלג. די ברור למה.
הדבר השני שניתן ללמוד מצרופי הלשון הוא שהרגעה או רגיעה אינה דבר טבעי לנפש האדם. רוב אמצעי ההרגעה שלנו הם חיצוניים. דברים כדוגמת תרופות, סמים, שיטות ואמצעים. למעשה חלק נכבד מהפסיכיאטריה המודרנית עוסק בדיוק בכך. טיפול בחרדות ובפחדים הינו הפן ההפוך להרגעה. אבל לא רק הפסיכיאטריה עוסקת בהרגעה. חלק נכבד מהתעשיות המובילות בעולם מרוכז סביב מוטיב זה. ביטוח הנו אמצעי להבטיח הגנה מסויימת מהנורא מכל. זהו בדיוק פן נוסף להרגעה. בנקאות, קוסמטיקה, אופנה, ועוד רבות אחרות. כולם מנסים לשדר לנו את המסר שאם נעשה כך וכך ניהיה יותר רגועים. נוכל לישון בשקט בלילה. אותו הדבר לגבי המדינה והממשלה שלנו. הנשיא שאנו בוחרים הנו זה שאנחנו מרגישים הכי רגוע איתו. מישטרה נועדה לאותה התכלית. ולאותה התכלית נועדו האף. בי איי. הסי. אי. איי. הרשות לאנרגיה אטומית, משרד הביטחון. כולם אמצעים להרגעת הציבור. גלולות הרגעה ענקיות"
שני הסוכנים הביטו זה בזה תוהים האם הם צריכים להתערב.
סטנלי הביט כועס בשופטת שאיפשרה את הקירקס הזה. תוהה להיכן דר' קרנסטיין רוצה להגיע בממבו ג'מבו הלשוני הזה. הוא חש שהחבל שבאמצעותו שלט במשפט עד כה נשמט מידו. הוא ראה זאת על פי פניהם של המושבעים. דר' קרנסטיין הצליח לגרום להם להתחיל לחשוב. מושבע חושב אינו מושבע טוב. אבל סטנלי לא יכל לעצור כרגע את התהליך. התנגדות נוספת בשלב זה תשדר מצוקה או חשש. התנגדות תציג אותו באור נחות. לראשונה מתחילת המשפט הפנה סטנלי את יכולת הניתוח שלו כלפי הדוקטור שהכרזימה שלו שבתה את המושבעים של סטנלי.
הנרי בחן את המושבעים ואת השפעת דבריו עליהם. אם חש בעיניו החודרות של סטנלי לא הראה זאת. הוא תמיד ידע שאנשים הם המפתח להכל. לכן גם בחר במקצועו. הוא פסע מעדנות על נתיב חדש. יוצר שביל עיזים שאיש לא פסע בו מעולם. פוסע בזהירות על כבל מתוח הנישא גבוה מעל ההמון. הנרי היה חלוץ. חלוץ ברוח האבות. על פי מורשת זו הוא גם היה חייב להיות אמיץ ולקחת עליו סיכונים. האם הוא יצליח לפלס דרך חדשה בתודעה האנושית או שיתרסק על צוקי הבערות. האם הוא יהיה הדניאל בון של דורו או שתיגזר עליו מפלת השיכחה. שיכחה שהייתה מנת חלקם של כל אותם החלוצים שלא הצליחו לפלס את דרכם אל תוך דפי ההיסטוריה. כל זה הבליח לשניה במוחו בעודו בוחן את קהל המטופלים שלפניו.
"אבל רגיעה אינה דבר המוטבע בגנים שלנו. אחרת לא היינו זקוקים לאמצעים חיצוניים בכדי להשיגה. המציאות שונה לגמרי. הטבע האנושי, מחפש מטבעו דווקא ריגושים ולא רגיעה. כל התרבות שלנו בנויה על ריגושים. ללא הריגוש שבה לא היתה מתקיימת האומנות. המוסיקה, ציור, קולנוע, תאטרון. המשיכה שלנו אליהם היא דרך אותם רגשות שהם מחוללים בתוכנו. אם לא היינו בטבענו מחפשי ריגושים אז לא היה מקום לכל המסעדות, הבארים, אלכוהול, לספורט ולמרוצי מכוניות. המבנה הנפשי שלנו נע כל הזמן בין שני קטבים: ריגושים והרגעה. הבנה בסיסית זאת נותנת לנו את אחד המפתחות העקריים להבנת ההתנהגות האנושית. על זה בדיוק היתה מבוססת התיזה המחקרית שלי וזו גם בדיוק הסיבה שהסי. אי. איי. פנו אלי עם הצעה לתקציב מחקר שקשה היה לסרב לה.
המזוקן והשמנמן הביטו זה בזה. מופתעים. כמו בתאונה שכולם יודעים שהיא עומדת להתרחש אבל אף אחד לא באמת מאמין כשהיא באמת מתרחשת. ברגע האמת אוחז בנו שיתוק רגעי ואז אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא מאמינים שזה באמת קורה. המזוקן בהסח הדעת מישש את אקדחו המוצנע מתחת לג'קט. מצופים פסיביים הם הפכו תוך שניה לכלים רצחניים. לשני טילים מונחים. אבל גם לטיל מונחה לוקח זמן להתביית על המטרה. בעוד השניים מהססים ושוקלים דרכי פעולה. המשיך הנרי בדבריו, מנצל את חלון הזמן הקטן שנותר לו.
"אני לא הולך להתחבא כאן מאחורי גבו של הסי. אי. איי. עשיתי את מה שעשיתי מתוך הכרה מלאה במעשי. הייתי סבור אז, ואני משוכנע לחלוטין כיום, שהמחקר, שחלק קטן ממנו ראיתם קודם מצולם בוידאו, הינו חשוב והכרחי לכלל האנושות. בשעה הקרובה אציג בפניכם את התיזה שלי והיא תיהיה קו ההגנה היחידי שלי במשפט הזה. אני מבקש לזמן את העד הראשון"
סטנלי נזעק על רגליו "איזה עד, כבוד השופטת על מה ההגנה מדברת. הנאשם כרגע הודה באשמה. אז מה פתאום עדים? הוא ויתר על זכותו לחקירת עדים. זו הסיבה היחידה שאנחנו כולנו יושבים כאן ומאזינים לקשקוש הבלשני המפוקפק הזה שאין לו שום קשר למשפט" הוא היה חייב לקבע במוחם של המושבעים את ההודאה באשמה. סטנלי הרגיש בפעם הראשונה בחייו המקצועיים שקם לו מתחרה. הדר' נלחם בו במגרש שלו.
"כבוד השופטת, התירה לי לחקור את אלה הנוכחים באולם. אבל לפני שנמשיך, כבוד השופטת, השניים שיושבים שם בשורה השלישית לדעתי נושאים נשק חם על גופם" סערה פרצה בבית המשפט. אלה שישבו ליד שני הסוכנים מיהרו להתרחק מהם. כאילו שהנרי אמר שהם נושאים נגיף קטלני. שני שוטרים של בית המשפט מיהרו אל השניים באקדחים שלופים ופרקו אותם מנשקם. אחר כך הם הובלו החוצה כשידיהם אזוקות מאחורי גבם.
השופטת נאלצה להפעיל את פטישה במרץ רב לפני שהשקט חזר על כנו. "לטובתך, דר' קרנסטיין, אני מקווה שהקטע הזה לא היה ביוזמתך" קולה לא הצליח לבטא אפילו במקצת את הכעס שחשה.
"כבוד השופטת, אין לי שום קשר אליהם. אלה שני סוכני סי. אי. איי. שהגיעו לכאן בכדי לודא ששם הסוכנות לא ישורבב למשפט"
"התנגדות!! כבודה. לגבי זהותם של השניים יש לנו כרגע רק את מילתו של הדוקטור הנכבד. אני מבקש שכל הארוע ימחק מהפרוטוקול. חוץ מהודעתו באשמה כמובן."
השופטת התעלמה מדברי התובע והורתה ללבלר למחוק את הארוע ואת כל מה שנאמר מהפרוטוקול. תמשיך בבקשה דר' קרנסטיין. רצית לזמן עד. לטובתך אני מציעה לך שנגיע במהירות לליבו של העניין כי סבלנותי מתחילה לפקוע. יותר מדי ארועים חריגים במשפט אחד. זה בכלל לא בריא ללחץ הדם שלי."
"תודה כבודה. הייתי רוצה לזמן לדוכן...." הנרי התמהמה הרבה מעל המקובל. "את כבודה"
הסערה שפרצה באולם היתה גדולה יותר מזו שפרצה כאשר הרחיקו את הסוכנים. השופטת האדימה. מרוב כעס ותדהמה היא לא הצליחה לומר מילה. כל אשר עשתה היה לחבוט בכל הכוח בפטישה עד שהוא נשבר. הפטיש ששרת אותה בנאמנות כל כך הרבה שנים מצא לו את הזמן הנכון להשבר. דווקא הפטיש השבור הצליח להשקיט את הסערה.
"אתה יצאת לגמרי מדעתך?" זה כל מה שהיא הצליחה לומר. הנרי ניצל את ההפוגה שהשתררה לשניה. אפילו התובע נשאר ללא מילים.
"כבודה. עם כל הכבוד והערכה שלי לבית המשפט. זה לא תרגיל. לב ליבו של העניין הנו הנורמה. הקביעה מה נורמלי ומה לא. מה מקובל ומה לא. האם מעשי הנם בגדר המסגרת הטיפולית המחקרית או שהנם בגדר עברה. רק אני יכול להפסיד כאן הכל. את שמי, תוארי, כספי ואת חרותי. מכיוון שכל הנושא הנו כה יוצא דופן אני חייב להעזר בהליך יוצא דופן." שוב תלה את עיניו בשופטת.
"לא יקום ולא יהיה." היא אמרה בנחרצות ועמדה להכות שוב בפטיש לשם הדגשה. אבל נזכרה כי הוא נשבר ועצרה בעצמה באמצע התנועה.
"חששתי מכך. אם כך, אז אבקש את רשותך לזמן את אחד מהמושבעים לדוכן העדים"
"אין לך גבולות?! מה. אתה חושב שתבוא לבית המשפט שלי ותהפוך את אחד ההליכים הותיקים והחשובים ביותר בארץ הזו לקרקס? עוד התחכמות אחת ואני עוצרת אותך על בזיון בית המשפט."
"כבודה איפשרה לי לזמן מי שנמצא באולם. הגדרה זו כוללת את כבודה ואת המושבעים. לא עומדים לרשותי כלים אחרים להוכיח את חפותי. אבל אני יכול להבטיח לכבודה שכלים אלה מספיקים לי בכדי להגיע ללב העניין. בתהליך הבחירה של המושבעים ניתן היה לשני הצדדים לתשאל את המושבעים. הבקשה שלי כעת לא שונה מהותית מאותו הליך."
השופטת היתה כאובדת עצות. נכון שהיא איפשרה לו את החריגה המוזרה. אבל היא לא העלתה בדעתה לאן זה יוביל. "אני אתיר זאת כרגע. למרות החריגה הרבה שבדבר. אבל תוכל לזמן עד שלושה עדים. אני רוצה לשים קץ כבר היום לפארסה המשפטית הזאת"
"את לא יכולה לאפשר את זה. זה פשוט אבסורד. אני מוחה בכל תוקף"
"ראשית בוודאי התכוונת לומר את לא יכולה להרשות זאת – כבודה!" כל התסכול שחשה נותב לתוך הארס שבמשפט הקצר. המילה 'כבודה' מצליפה באוזני התובע כמו גננת המענישה ילד סורר. "אתה בטח ובטח לא מנסה אפילו לרמוז מה אני יכולה או לא יכולה לעשות בבית המשפט שלי. את כל מחאותיך תוכל להגיש באופן המקובל. תמשיך בבקשה דוקטור."
המשפט האחרון נאמר בשקט רב והיה בו יותר עוצמה מכל מה שנאמר לפניו. סטנלי התישב מתוסכל וחסר אונים. טורק בזעם את הקלסר שלפניו. השופטת נעצה בו שוב מבט מתרה והורתה שוב בעיניה להגנה להמשיך. זה לא טוב, לא טוב בכלל! חשב סטנלי.
"אני מבקש לקרוא לדוכן לגברת שם בשורה השניה. זאת עם המשקפיים השחורים" שיט. לחש סטנלי, איך הוא הצליח להתביית בדיוק עליה. הספרנית חיכתה שחבריה יתנו לה לעבור וטיפסה אל הדוכן. הפקיד ניגש להשביע אותה אבל השופטת סילקה אותו בנפנוף יד. "אמרי רק את שמך גבירתי. למען ירשם בפרוטוקול"
"ליזט רהיינהרט"
"גברת רהיינהרט האם ראית את הסרט נפלאות התבונה?" השופטת שלחה בו מבט מזרה אימים שהרופא התעלם ממנו והמשיך בנחישות. הוא הצליח להגיע עד לכאן הוא לא יתן עכשיו לדבר להסיטו ממטרתו.
"כן" אמרה הספרנית בלחש. בקול רם בבקשה הורתה השופטת.
"כ-ן!"
"את יכולה בבקשה לספר לנו באיזה תחושות יצאת מהסרט"
הספרנית הייתה אשת קריאה לא אשת שיחה. היא שקלה בכובד ראש את תשובתה. "חשבתי לעצמי איזה בן אדם מסכן"
"תודה רבה גברת רהיינהרט את יכולה לרדת עזרת לנו מאוד. למי מהמושבעים יש ילדים?" למורת רוחה הברורה של השופטת הורמו מספר ידיים. "אתה אדוני. התהיה מוכן לגשת לדוכן בבקשה." גבר היספאני כבן שלושים וחמש דילג בקלילות והתישב על הכיסא. חוזה לא ציפה למשהו כל כך מהנה. יהיה לו הרבה מה לספר לחברה בעבודה. אלה שצחקו עליו שהוא פרייר ובשביל מה הוא צריך את כל זה. עבורו, הזימון כמושבע, היה מחמאה. זו הייתה עבורו ההוכחה כי הוא התקבל כמו כולם לארץ הזו. שווה זכויות ושווה חובות. הוא שמח לעלות לדוכן כי היה לו הרבה מה לומר לרופא השחצן. סטנלי התבשל במיצים של עצמו. מנוטרל לחלוטין מכל מה שקורה. הוא היה כל כך מתוסכל עד שהיה מוכן לבעוט במישהו. התיסכול רק גבר כי הוא ידע שהוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. הרופא הצליח להטעות ולתמרן את כולם. למרות תסכולו סטנלי היה מאוד מסוקרן לראות לאן זה יתפתח. הוא השתלט על עצמו, התרווח במקומו, צופה לבאות.
"שמי חוזה רואיז ולסקז" הצהיר המושבע לפני שנשאל.
"מר ולסקז, יש לך ילדים נכון?" חוזה הניד בראשו.
"מר ולסקז אני מבקשת שתענה בקול רם אחרת לא ניתן יהיה לתעד את תשובותיך"
"כן יש לי ילדים , ארבעה, שלוש בנות ובן" ניכרה הרבה גאווה בקולו.
"מה הרגשת שראית את הסרט שהוקרן כאן בתחילת המשפט?"
"מה הרגשתי? אני אגיד'ך טוב מאוד מה הרגשתי. אני אגיד זה כך שלא תשכח. חתיכת רופא מפלצת. איך אתה לתת ככה לילדים לסבול. רק אדם , מה אין בו נשמה, אין בו אהבה יכול נותן ילד סובל ככה."
"אני מבין מתשובתך שאתה חושב שהילדים בסרט סבלו?"
"בטח סבלו. כולם ראו ילדים סובל מאוד מאוד. וזאת הילדה החמודה, בלונדה, איי איי אייייי. זה אסור לעשות ככה.זה פשע."
"ואם אני אגיד לך שהילדים האלה לוקים בהפרעה עיצבית קשה. ודווקא כל מה שראינו שהם עושים בסרט הנו האמצעי היחידי שמקל עליהם. זה מה שמרגיע אותם."
חוזה היה מבולבל. הוא לא ידע מה להשיב לרופא. הוא הרגיש שכל מה שהוא נחשף אליו קומם אותו מאוד. אם היו עושים זאת לפדרו שלו. וווי קרמבה!! הוא היה מסוגל להרוג את מי שיגע לו בפדרו. אבל מצד שני היה הגיון מסויים בדבריו של הרופא. לעזרתו נחלץ התובע.
"גם אם נתעלם מהנוהל חסר התקדים. האדם הזה אינו רופא או פסיכולוג ובוודאי אין לו את הכלים להביע דעה מקצועית. אולי נסיים את...." כאן הוא פרש את שתי ידיו כלפי מעלה, כאילו אומר שהוא נמנע מלומר את דעתו במפורש.
"יש לך עוד שאלות למושבע?"
"בודדות כבודה. אז מה אתה אומר חוזה? אם זו בדיוק התרופה לבעיה שלהם מה צריך לעשות. אני אתן לך דוגמא להמחשה. לא יודע אם יצא לך לראות או להכיר מישהו המכור לסמים בזמן הגמילה. אולי ראית בסרט." חוזה שוב הניד ראשו לאישור והשופטת התעלמה. רוצה כבר לגמור עם זה. "בזמן הגמילה הוא רועד, משתולל, כל גופו כואב, הוא צורח מתחנן. תמונה קשה. ובכל זאת אנחנו לא נותנים לו את הסם שיקל עליו. לא בגלל שאנחנו שונאים אותו. אנחנו קושרים אותו ונותנים לו לעבור את הסבל האיום הזה דווקא משום שאנחנו רוצים את טובתו. תרשה לי לשאול אותך שאלה אחרונה. אם היית מגלה, חס ושלום, כי לבנך יש איזה ליקוי אשר בגינו הוא לא יוכל לחיות חיים נורמליים. והיית מגלה כי קיים טיפול, מאוד לא מקובל, אפילו חריג, שיכול לעזור לו. עכשיו תקשיב לי טוב. אתה היחידי שחושב שהטיפול יכול לעזור לו. כולם נגדך ואומרים שאתה משוגע. לוקו. אבל אתה משוכנע לחלוטין. מה תעשה?"
"זה כבר מוגזם, כבודה. עד לאן תתני לזה להתדרדר. כאן זה בית משפט. אין כאן מקום לדעות ולהיפותזות מצוצות מהאצבע."
"התובע צודק. נתתי לך הרבה חופש עד לכאן אבל לא אוכל לאפשר לעד להשיב על השאלה הזאת."
"כבוד השופטת, תודה שנתת לי חופש לעשות זאת בדרך לא מקובלת. אני מבקש רק לקבל את תשובתו. אם תרצי תמחקי אותה מהפרוטוקול. אבל תשובתו קריטית עבורי. לאחר תשובתו אגש לסיכום. אחרי הסיכום אם תאפשרי לי אשאל עוד עד אחד שלוש שאלות ואז אשתוק עד קבלת גזר הדין."
"אתה מותח את טוב ליבי עד דק. אני מודה שאני סקרנית. אאפשר לעד לענות אבל זהו!! לא עוד חריגות. לא אתן לך שום יד חופשית נוספת" היא הורתה לעד לענות ושלחה מבט שבנסיבות אחרות היה בוודאי קוטל את התובע שזינק במחאה על רגליו.
"אז מה תעשה חוזה?"
"אני אטפל במוצ'אצ'ו שלי"
הנרי התמתח בזמן שחוזה חזר למקומו. הוא נגש לשולחן ההגנה ומזג לו עוד כוס מים. שוב שלה את קופסת הפלסטיק מכיסו ולקח עוד שתי גלולות בלגימה אחת של מים. הוא חזר להתייצב אל מול המושבעים. הפעם צעדו בוטח יותר. המתח נעלם מגבו. ועיניו בורקות באותו אור חיוור של כריזמה כובשת. אור בלתי נראה שאינך יכול לחוש בו אבל אתה יודע שהוא שם. כי אחרת אינך יכול להסביר מה זה הדבר שסוחף אותך. גם השופטת וסטנלי חשו בכך. הם חשו ברצון עז להקשיב לרופא. הם בטחו בו שהוא יסיר לבסוף את הגולל וכמו קוסם הוא יגיד בסוף – טה דם.
"כמו שכבר אמרתי קודם, הרגעה זה שם המשחק. בעקבות 9/11 הארץ הזאת היתה זקוקה לכדור הרגעה ענקי. המלחמה בעירק היא חלק מאותו כדור. לסוכנויות השונות הופנו דרישות דחופות לספק "כדורי הרגעה" לכל הנוגעים בדבר. חפשו בכל מקום - יצאה ההוראה. הפכו כל אבן- ניתנה הפקודה. העיקר שתמצאו לנו אמצעי הרגעה חדשים. תוכניות סודיות נשלפו מהארון וכך הסי. אי. איי הגיעו אלי. מישהו שם קרא את התיזה שלי העוסקת בילדים הלוקים ב-SPD. אנסה להסביר בקצרה ובשפה מובנת מה הבעיה. אינטגרציה חושית הינה תהליך נוירולוגי התפתחותי נורמאלי, המתחיל בזמן שהית העובר ברחם ונמשך לאורך כל חייו כאדם. אולם, 7 השנים הראשונות לחיי אדם הן החשובות ביותר. עיבוד חושי הינו תהליך בו מערכת העצבים במוח מקבלת מסרים חושיים דרך קולטנים הנמצאים על עורינו ובגופינו המפרש אותם לכדי פעולה. יכולות העיבוד החושי שלנו עוזרות לנו בתקשורת חברתית, התפתחות הכישורים המוטוריים שלנו, וכן ריכוז וקשב ללמידה.
תהליך תקין, יעיל ובעל תגובה מותאמת של עיבוד חושי מתרחש כאשר: מערכת העצבים שלנו קולטת מידע חושי ומוחנו מארגן את המידע ומפרש אותו לכדי פעולה, דבר המאפשר לנו לבצע את הפעולה בצורה מתואמת לסביבה. אם תהליך נוירולוגי זה מופרע באחד משלביו: קליטה, ארגון או פלט, אזי התהליך הנורמאלי של התפתחות ותגובה מותאמת, לא יושג. התפתחות לימודית, פיזית, נפשית ואפילו התנהגותית יושפעו מכך, לעיתים בצורה חמורה.
ילד בעל הפרעה בקשיי ויסות חושי, אינו ילד אלים, מפונק, תוצר של הורות לא טובה, הפרעות כגון: ADD, ADHD או ילד בעל מחלת נפש. מדובר בהפרעה בתגובות לגירוי חושי מסוים, כיצד הגירוי נקלט, מאורגן, מעובד, גורם לגוף להיות מוכן ללמידה, לתזוזה ולויסות דרגות עוצמה ורגשות." הוא עצר לרגע בוחן את מאזיניו כולם היו מרותקים והקשיבו בתשומת לב.
"כאשר יש פגם בתהליך באחד מהשלבים התוצאה היא הפרעה בויסות חושי. ניתן לראות זאת במערכות שונות. למשל במערכת המגע , טקטילית: מסרים המתקבלים מקולטנים על פני העור, לגבי מגע, לחץ, מרקם, טמפרטורה, כאב ותנועת השערות על העור. או במערכת חישת הגוף, פרופריוצפטיבית: מסרים המתקבלים מקולטנים המצויים בשרירים ובגידים בנוגע למנח גוף, משקל, לחץ, מתח, תנועה ותנוחת אברי הגוף. כך הדבר בכל אחד מהחושים השונים שלנו. תהליך חושי מתפקד על רצף. לכולנו יש קשיים בעיבוד גירויים חושיים מסוימים. לכולנו יש העדפות חושיות.
אבל ההפרעה בעיבוד החושי מתרחשת כאשר נמצאים על אחד מקצוות הרצף או כאשר חווים תנודות מפריעות, בלתי צפויות אשר משפיעות בצורה משמעותית לתפקוד היומיומי או בכישורים ההתפתחותיים.
מה קורה לילד או לאדם אשר לוקים בהפרעה? דמיינו שיכולתם לראות מכשול בדרככם, אך לא יכולתם לגרום לגופכם לנוע לכיוון בו תוכלו להימנע מהמכשול.
נניח שמישהו נתן לכם זריקת הרדמה בישבן, כך שלא יכולתם לחוש האם אתם יושבים במרכז הכסא שלכם והייתם נופלים לפחות 3 פעמים, עד שההרדמה פגה.
תחושת בגדיכם היתה כאילו היו עשויים מפיברגלס.
ניסיתם לשתות מים מכוס חד פעמית, אך לא יכולתם לדעת באיזו עוצמה ללחוץ על הכוס כדי לאחוז אותה, אז לחצתם חזק מדי והמים נשפכו. בנסיון הבא לא לחצתם חזק מספיק והכוס נפלה מידיכם.
בכל פעם שניסיתם לכתוב בעפרון, הוא נשבר כיוון שלחצתם עליו חזק מדי.
זמזום המנורות בחדר היה חזק יותר מקולו של האדם שמשוחח אתכם.
לא יכולתם למקד את מבטכם בבן שיחתכם, מאחר וכל דבר בחדר או האנשים שבחדר לכדו את תשומת לבכם ועיניכם פנו לשם.
בכל פעם שמישהו נגע בכם, חשתם כאילו שפשפו על עורכם נייר זכוכית.
הדוגמאות עשויות להשמע קיצוניות, אולם לחלק מהסובלים מקשיי ויסות, הן אינן כך.
קשיי ויסות חושי מטופלים בצורה הטובה ביותר אם הם מתגלים לפני גיל 7, שכן עד אז מערכת העצבים עדיין מתפתחת. זאת לפחות הסברה הרווחת היום בעולם הרפואה.
רופאים, מרפאים בעיסוק ופסיכולוגים גורסים כי חשוב מאוד לזהות ולטפל בילדים אלו מוקדם ככל האפשר, כדי ליצור הבדל חיובי ולהגיע אליהם לפני שכישורי הלמידה הופכים קשים מדי. בטחונם העצמי סבל קשות. ו/או הכישורים החברתיים שלהם אינם מתפתחים לחלוטין והם מתחילים להתבודד ולהסתגר בתוך העולם הקטן והמוגן שלהם.
אבל" כאן הוא עצר לרגע נותן למאזיניו זמן לעכל את כל מה שהוא אמר. מגביר את האפקט הדרמטי של מה שהוא עומד לומר.
"אבל מה אם כל עולם הרפואה והפסיכולוגיה טועה? מה אם אין בכלל הפרעה? ננסה להבין רגע רעיון מהפכני זה. למה מלכתחילה סברנו כי יש בעיה? פשוט כי שפטנו את התנהגותם של הילדים על פי אמות המידה שלנו. אנסנו אותם לתוך עולם הערכים, המוסכמות ההתנהגויות, המקובלות עלינו. ברגע שהם לא עמדו בציפיות שלנו מהם, הגענו למסקנה כי יש להם בעיה, וישר רצנו למוסך על מנת לתקן אותה. ישנם תרבויות אשר עד היום שמאליות נחשבת לחריגה התנהגותית. בדרך כלל האם מנסה לתקן את הבעיה באמצעות מכות על יד שמאל, בכל פעם שהילד מנסה להשתמש בה. באמצעות ההתעקשות וההקפדה שיעשה הכל ביד ימין אנו מקבלים ימניות לא טבעית. מחקרים מראים כי ילדים כאלה לוקים בקאורדינציה ובאוריינטציה שלהם. לחלק מאיתנו זה נשמע מופרח ומגוחך. חלקכם אולי אפילו מתרעם על האכזריות שבתהליך. במה שונה תפיסתנו את הילדים הלוקים ב-SPD מהילדים הלוקים בשמאליות?"
הוא פסע שוב לשולחנו לוגם שוב מכוס המים. הפעם לא נטל שום גלולה. הוא היה זקוק להפסקה בכדי לארגן את מחשבותיו. הוא מתקרב לשיא הרצאתו. האם יצליח לשכנע את המושבעים? האם באמת התגלית שלו תשנה את העולם? ואיך יראה העולם שלנו בעוד חמש או עשר שנים? אלו תגליות פורצות דרך יהיו אז? הוא הגניב מבט אל התובע וראה כי גם הוא שקוע במחשבות. הנרי לא הצליח לקבוע אם אלו מחשבות בעקבות דבריו או מחשבות בחיפוש אחר רעיונות נוספים שבאמצעותם הוא ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.
"על מנת להמחיש את דברי אספר לכם את הסיפור על בית הספר לחיות. לפני שנים רבות, לחיות היה בית ספר. הם היו צריכים ליצור תוכנית לימודים שתרצה את כולם, אז הם בחרו ארבעה מקצועות: ריצה, טיפוס, תעופה ושחייה.
כל החיות כמובן, למדו את כל המקצועות.
הברווז היה טוב מאוד בשחייה. טוב יותר מהמורה, למעשה.
הוא קיבל ציונים עוברים בריצה ותעופה, אבל היה חסר תקווה בטיפוס,
אז הם אילצו אותו לוותר על שחייה כדי שיוכל להתאמן בטיפוס.
לאחר זמן מה, הוא היה רק בינוני בשחייה, אבל בינוני זה עדיין עובר, בביה"ס לפחות ואף אחד לא היה מודאג לגבי זה, מלבד הברווז.
הנשר נחשב ל"עושה צרות", בכיתת הטיפוס שלו הוא גבר על כולם בדרך אל צמרת העץ , אבל היתה לו דרך משלו להגיע לשם. דרך שהיתה מנוגדת לכללים המקובלים. הוא תמיד נאלץ להישאר אחרי הלימודים ולכתוב, "אסור לרמות" חמש מאות פעמים. זה מנע ממנו להמריא, דבר שאהב, אבל עבודת בית ספר קודמת לכל.
הסנאי קיבל "מצוין" בטיפוס, אבל המורה שלו לתעופה הכריח אותו להתחיל מהקרקע כלפי מעלה במקום מצמרת העץ ולמטה. רגליו הפכו כל כך כואבות מאימוני הזינוק, והוא התחיל לקבל "לא מספיק" בטיפוס ו"נכשל" בריצה.
הדבורה, הדבורה היתה הבעייתית מכולם, אז המורה שלח אותה אל דוקטור ינשוף לבדיקה.
דר` ינשוף אמר שכנפי הדבורה קטנות מדי לתעופה והן ממוקמות במקום הלא נכון. הדבורה מעולם לא ראתה את הדו"ח של דר` ינשוף, אז היא פשוט המשיכה הלאה ועפה בכל אופן.
גבירותי ורבותי המושבעים. אין זה סיפור לילדים. זהו הסיפור עלינו על החברה האנושית. הברווז הוא הילד שמצליח בחשבון ונכשל באנגלית וניתנים לו שיעורים פרטיים מהמורה לאנגלית בזמן שחבריו לכיתה לומדים חשבון. הוא מאבד את החדות שלו בחשבון ומצליח בצורה המניחה את הדעת באנגלית.
הנשר הוא הילד שהופך ל"עושה צרות" מכיוון שיש לו את "הסגנון שלו" לעשות דברים. בזמן שהוא אינו עושה דבר "לא נכון", חוסר ההשתלבות שלו מתקבלת כ"עשיית צרות" בעבורה הוא נענש.
והדבורה, הו, הדבורה היא הילד המעניין שבסיפור. זהו הילד שביה"ס מרגיש שהוא פשוט אינו יכול להתמודד איתו. זהו הילד שלפעמים הוריו והסביבה אינם מצליחים להתמודד או לקבל אותו. הוא החריג. השונה מהנורמה. אז אנחנו מנסים לנרמל אותו. לטובתו, תמיד רק לטובתו. מנסים ללמד אותו ל"התגבר" על ה"מגבלות" שלו. איך? כמובן דרך העיניים שלנו.
ואולי, כנגד כל הסיכויים, אולי הוא כן יכול למצוא את מקומו בכוחות עצמו. כמו הדבורה. מקומו שלו ולא זה שהסביבה מיעדת לו. מי יודע מה עוד יכול להתפתח מילד כזה. איזה דבש הוא ייצר.
ראיתי על פני רבים מכם כי בזמן הסיפור חשבתם על ילדים שאתם מכירים. אולי אפילו ילדכם. כמעט כולנו נכנענו בצורה זו או אחרת לכוחה הדורסני של הנורמה החברתית. לדעתי, זהו אחד מהאסונות הגדולים של תקופתנו. אסון כל כך גדול שאם לא נתעשת בזמן פשוט יכחד המין האנושי." הוא נתן לצליל קולו לדעוך באולם לפני שהמשיך.
"מה עושה הנורמה החברתית. היא מפעילה כוחות שוללי אבולוציה. היא מאתרת את החריגים ומנרמלת אותם. למה אנחנו עושים את זה? התשובה פשוטה. זה מרגיע אותנו. נותן לנו תחושה מזוייפת שהכל בסדר. טיפלנו בבעיה. אבל האם ילדי ה-SPD גם רגועים?
האמת היא בדיוק ההפך הגמור. כל מה שעושה אותנו לרגועים לא עובד אצלהם. מהן דרכי הטיפול המקובלות? כיום אנחנו חושפים אותם באופן מוגבר. מאלצים אותם "להתמודד" עם הבעיה. מעצימים את הגרויים אליהם הם נחשפים או במידת הצורך מפחיתים אותם. על מנת שהם ילמדו, בדרך הקשה לפעמים, לנרמל את תחושותיהם. אנחנו רוצים שהם ירגעו. למה ? כי אז אנחנו רגועים? אבל כבר עמדנו על כך שהרגעה אינה טבעית לטבע האנושי. בדיוק להפך. אנחנו מטבענו מחפשים כל הזמן ריגושים. תנסו לבקש ממישהו לפתור משואה ריבועית בזמן שהוא חווה אורגזמה. אדיוטי, נכון? לא נוכל להאשים אותו בבעיות קשב וריכוז באותו הרגע. אז למה אנחנו דורשים מאדם שנמצא בגרוי יתר או בגרוי חסר לתפקד כמונו. למה שלא יתפקד כמוהו.
תתפלאו אבל כולנו "סובלים" מהתופעה הזו בדרגות שונות. האישה שם בשורה הרביעית כל הזמן מסובבת את הטבעת על אצבעה. זה אולי עוזר לה להתרכז. זהו ביטוי מינורי של הפרעה טקטלית. המושבע שיושב שם מאחור, משרבט כל מני קשקושים. התובע הנכבד משנה תדירות את מצב ישיבתו בכל כמה דקות. פושט ומכופף את רגליו ומתופף בהסח הדעת עם העט. גם כבודה לועסת בהסח הדעת את משקפיה. כל אלה הבטים של אותה תופעה. כמעט אצל כולנו זה קיים. זה עוזר לנו להתרכז. זה "מרגיע אותנו". על מנת להדגיש את המילה הוא שוב סימן עם אצבעותיו פעמיים באוויר.
"אבל כל אלה הנן מעידות קטנות ולא חמורות. החברה סולחת לנו עליהן. כאשר התופעות האלה חמורות יותר אנחנו ממהרים לטפל בהן. אנחנו טוענים כי זה למען הילדים אבל למעשה הבעיה נעוצה בנו."
הוא הפסיק לכמה שניות נותן למושבעים זמן להתרגל ולהפנים את דבריו
"כעת הבה וניגש לבחון את ההבט השלישי של התופעה. הבט שעומד במרכז המחקר שלי. כבר אמרתי שהנורמה החברתית בולמת את האבולוציה. על פי תורתו של דארווין, בכדי שהתהליך האבולוציוני ימשך, חייבים להיות חריגים גנטיים. מוטנטים. אותם חריגים גנטיים הנם אלה שיאפשרו לנו בשעת הצורך לדלג או לעקוף מכשולים בלתי צפויים למין שלנו. כנראה שלדינוזאורים לא היו מספיק מוטניטים ולכן הם נכחדו. מי שהצליח לשרוד הם אלה שהסתגלו למציאות חדשה. לא משנה עד כמה היא חרגה מהקיימת. התיזה שלי מחפשת שונויות התנהגויתיות מעין אלה ומנסה לאפשר להן לשרוד בכוחות עצמן. התמקדתי דווקא בלקויי ה-SPD כי בהם אני חושב טמון הפוטנציאל הגדול ביותר. הם חווים את העולם באופן שונה מאיתנו. רוב התובנות שלנו מגיעות מהתרגום הנעשה במוחנו לקלט החושי. אבל אם הקלט החושי או תהליך העיבוד שלו שונה. לאיזה תובנות נוכל אז להגיע. תובנות שנעולות בפנינו האנשים "הנורמליים".
שאלתי קודם על נפלאות התבונה וגברת ריינהרט סיפרה לנו ברוב טובה שהיא חשה רחמים לג'ון נאש, גיבור הספר והסרט. למרות שמר נאש זכה בפרס נובל והצליח מאוד במה שעשה עדיין אנחנו חושבים הויי איזה מסכן. כי מר נאש חווה את העולם באופן שונה מאיתנו. אבל אולי בדיוק השוני בינו לביננו הוא שעושה את ההבדל? השוני הזה הוא שאיפשר לנאש לראות את התשובות במקומות שאחרים לא ראו בכלל את הבעיה. המחקר שלי הוא לאפשר לילדים הלוקים ב-SPD להתפתח ללא המראה המתקנת של החברה. המראה שלא משנה מה תעשה תמיד תגיד לך שאתה שמן וזקוק בדחיפות לדיאטה. אני יכול לספר לכם שהגענו לכמה תובנות מפתיעות עם הילדים. זה היה מספיק מפתיע ומספיק מבטיח בכדי שהסי. אי. איי יכנסו לתמונה. מכיוון שאני חתום על סודיות אני לא יכול לומר הרבה מעבר לכך. גם כך חיי נתונים כרגע בסכנה. ראיתם בעצמכם. אני יכול רק לתת לכם חומר למחשבה. נניח שאני תופס את המציאות באופן שונה. יתכן שאוכל להבחין בדברים שאחרים לא רואים. להבחין בין אדם רגיל שעולה למטוס לבין מחבל מתאבד. או במקרה שבו אני לא מצליח לתאם את גופי לסביבה. אני גמלוני, מסורבל, נע בכבדות ובאיטיות. מתקשה לבצע מטלות הדורשות קאורדינציה. אני חושב שראיתם ילד כזה בסרט. אני חושב שתופתעו מאוד כשתראו כיצד הוא מתפקד בסביבה חסרת כוח משיכה. תדמיינו לכם מה זה יכול לעשות לתעשיית החלל. שדרך אגב גם היא החלה את דרכה ככדור הרגעה."
הוא עצר. קצת מותש מההרצאה הארוכה ומהאנרגיה הרבה שהשקיע בכל מילה שאמר. הוא חש שהעביר את דבריו באופן קולח וברור. עיני כל היושבים באולם היו מרותקות אליו. ליותר מזה לא יכל לקוות. גם התובע והשופטת היו שקועים במחשבות משלהם. איש לא דיבר ולא זז. לאחר שחשף בפומבי את הפשלות הקטנות שלהם כולם ישבו עצורים. משגיחים על עצמם.
"לסיכום דברי. הסרט שראיתם. הסרט המייצג לכאורה את רשלנותי הרפואית. הסיבה שבגינה אני מופיע כנאשם לפניכם, היא אך ורק משום שמישהו רצה להיות רגוע. אבל כפי שהבנתם מדברי ומהנסיון המחקרי שלי, פני הדברים עשויים או עלולים להיות אחרת. זה תלוי בנקודת המבט שלכם. בכוונה לא הבאתי עדי מומחה מקצועיים שיסבירו לכם במילים פשוטות מה שגם הם לא כל כך מבינים. רציתי שתחושו בזאת בעצמכם. באמצעים העומדים לרשות כל אחד ואחד מכם. לא צריך להיות מומחה בעל שם עולמי. אין צורך לדקלם מילים גבוהות שרוב האוכלוסיה אינו מכיר. כולנו עברנו, בצורה זו או אחרת, מתחת למחבש הנורמה החברתית. בבואכם לדון היום ולקבוע את גורלי. אני מבקש מכם לא לחשוב עלי. חשבו על עצמכם, על עתיד ילדכם. על הסיכוי של המין האנושי להמשיך ולהתקיים. אם כל אלה חסרי משמעות מבחינתכם. תחשבו על הילדים שראיתם בסרט. הילדים שהתובע הביא לכאן לבית המשפט בכדי לענוד בעזרתם את החבל לצווארי. תחשבו על הילדים האלה ותנסו לחשוב באמת מה הכי טוב .עבורם. כי ברגע שתחרצו את גורלי אתם גם חורצים את גורלם. תחשבו באמת ובתמים מתי תרגישו רגועים ובטוחים יותר. כאשר אהיה מאחורי סורג ובריח או אם תאפשרו לי להשלים את מחקרי"
הנרי השתתק. למשך דקות ארוכות לא נשמעה אפילו תזוזה על כסא. "כבוד השופטת האם אני יכול לזמן את העד האחרון שלי עכשיו"
השופטת התנערה. כאילו התעוררה מחלום. לקח לה זמן להתעשת ולענות "לא! אינך יכול. אבל לפני שאעביר את השרביט לתובע. על מי חשבת בדיוק?"
"הייתי רוצה להעלות לדוכן העדים את סטן ר. קריין, התובע הכללי"
* * * * *
השמנמן והמזוקן ישבו ליד הבר. השמנמן הסתפק בבאד בעוד המזוקן התענג על הבושמיל שלו. התחוללה מהומה לא קטנה עד שלבסוף שחררו אותם. בקרת נזקים דיווחה שהנזק הנו בר תיקון כך שהשניים נשמו מעט לרווחה.
"אתה חייב לי עשרים דולר"
"המזוקן הניח בעדינות את כוס הוויסקי, שלף את ארנקו וטמן את הכסף שהשמנמן הושיט לו. לא האמנתי שהרופא הזה יעיז לעשות את כל זה. איך הוא הצליח לסובב את כל המערכת המשפטית סביב אצבעו"
"אני חושב שהוא ראוי להערכתנו העמוקה ביותר. האופן שבו הוא נטרל אותנו היה מלאכת מחשבת. צריך ללמד אותו בלנגלי."
"אני מסכים איתך. אדם מפתיע ורב פעלים. כשאני חושב על כך הייתי רוצה שזה ייגמר אחרת."
"זה לא יכל להגמר אחרת. היה צריך להכניס את הפרשה הזו להקפאה עמוקה. מבחינת הרופא אולי יותר טוב שזה נגמר ככה."
"כן, אולי אתה צודק. הוא הפסיד חלק מחרותו אבל אולי הרוויח משהו הרבה יותר חשוב. אבל בכל זאת הוא היה ראוי לסוף אחר. חתיכת קרב הוא נתן שם לתובע המנופח הזה"
"איזו הברקה הייתה לתובע? ממש סל של שלוש עם הבאזר. התרוממות, זריקה וצ'אקה. רק רשת. איך הוא בכלל שם לב לזה?"
"ראית איך הוא הפיל את כולם בפח. שאלה אחת תמימה... וקאבום."
"רק שאלה אחרונה לדוקטור קרנסטיין. כבוד השופטת בוודאי תרשה גם לי מעט חריגה מהנוהל הרגיל."
"ממש הפניקס התובע הזה. איך הוא קם מהקרשים ובמכה אחת – נוק אאוט"
"דוקטור קרנסטיין למה בדיוק משמשות הגלולות שלקחת במהלך המשפט? סתם שאלה תמימה. לא קשורה לכלום"
"והדוקטור אכל אותה בלי מלח. כדורי הרגעה הוא אמר ולא הבין מה אמר"
"הרגעה אמרת? כדורי הרגעה. להרגעה?!! וזהו נגמר הסיפור"
© כל הזכויות שמורות לרונן
