פרק ה
חדווה נכנסה בסערה לחדרו של האלוף פלד והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה, מר קפלן שהשתרך אחריה נעצר בקו המפתן בפרצוף מתנצל, השעה הייתה כבר אחרי חצות היום, פניה היו לחות מדמעותיה ושערה סתור.
"מישהו מוכן לעזאזל להסביר לי מה קורה כאן"?! למה אף מהודרת חדשות לא מאזכרת את הבן שלי? אני רוצה שאתה תגיד לי מה אתה מסתיר ממני, אני רוצה שתגיד לי מה אתה מסתיר ממני!", הצביעה על האלוף הוד באצבע מאשימה.
"יחיאל אתה מוכן לנסות לחדור את האטימות הזאת?" אני מתמוטטת, אני מתמוטטטטת", הרימה את קולה. יחיאל נעמד על רגליו. שקט שרר בחדר. האלוף פלד סימן למר קפלן כי ברצונו להחליף עמו מילה מחוץ לחדר, חדווה עקבה אחריו בעיניה. לאחר דקה קלה חזר האלוף פלד לבדו, הגיף את דלת החדר והתיישב בכבדות על כסאו. הוא זרק מבט שואל לעבר יחיאל והשיר מבטו לעבר חדווה.
"המצב סבוך מכפי שחשבנו בשעות הבוקר", פתח האלוף פלד. "במקרים הקודמים בהם נחטפו שלושת החיילים הראשונים, ואף בחטיפה האחרונה, בה נחטפו שלושת החדשים, נלקחה אחריות בגאווה רבה, בסמוך לשעת החטיפה, על ידי אחד מן הארגונים השולטים בגזרה הרלוונטית".
"...ובמקרה שלנו?" שאל יחיאל.
"במקרה שלנו, עד לשעה זו לא לקח אף ארגון אחריות על המעשה."
"מהן ההשלכות?" תהה יחיאל בכל חנוק.
"ההשלכה להערכתנו כפולה" השיב האלוף פלד.
"הראשונה, כל תסריט אפשרי. השנייה, אסטרטגית אנחנו לא יכולים לצאת בהודעה על חייל נעדר ולשחק היישר אל תוך הידיים שלהם".
"מי זה שלהם?" שאל יחיאל.
"כל אחד, כל גורם אפשרי ואני אסביר", השיב האלוף פלד.
"כפי שאמרתי, רואי יכול להימצא..."
"חי או מת? קטעה חדווה את אלוף הפיקוד.
האלוף פלד שתק לשנייה ארוכה והשיב בסבלנות, "בכל מצב גברת לזרוביץ'".
"...אז כפי שאמרתי", המשיך האלוף פלד, "בהנחה שאנחנו יוצאים לתקשורת ומפרסמים על חייל צה"ל נעדר, תחל מלחמת התשה פסיכולוגית עם אותם ארגונים, אשר, קרוב לוודאי ישחררו הודעות נגדיות שנתקשה לבחון את טיבן, במטרה לסחוט אותנו. לכן ולמרות ההמתנה מורטת העצבים, לא נותרה לי ברירה, אלא, אלף, להוציא צו איסור פרסום על החייל הנעדר ומפגש עם החיילים על לשיחת תחקיר והנחיות, מה שלהבנתי, נכון לעדכון האחרון, אינו מתאפשר בפועל עם החיילים לפי שעה. בית, תגבור הכוחות בגזרת הפעולה במטרה לנסות ולדלות בדל מידע אודות רואי, תוך כדי שימת לב לטשטוש עצם החיפושים".
הייתי רוצה לחדד את הנקודה, הידיעה על ההיתקלות נודעה בו במקום, יחד עם זאת הנסיבות לא אפשרו כניסה מיידית של כוחות החילוץ, אלא רק לאחר פרק זמן מסיים, זאת מבלי להיכנס לפרטים ומן הטעמים הברורים.
"מדובר בבן שלי למען השם, יש לי את הזכות המלאה לדעת מה קרה שם", התרוממה חדווה ממקומה.
"גברת לזרוביץ' אני מבקש ממך".
"מה אתה מבקש ממני? שאשב אצלך במשרד, אשמע את כל ההסברים המושכלים, העטופים במונחים צבאיים ריקים מתוכן ומעורפלים תחת הסודיות שאתם כל כך אוהבים לנפנף בה ואגיד הו... כל הכבוד לצה"ל שיצא למשימה חשובה למען המולדת האבודה ועליי לקבל בשוויון נפש את העובדה כי בני הנו הקרבן למען האידיאל המטופש הזה?" הפצירה חדווה באלוף פלד בציניות מסוגננת.
"גברת לזרוביץ', כפי שציינתי העובדות כהווייתן אינן ידועות לנו במלואן כל עוד לא נוכל לתחקר את הכוח. יחד עם זאת אני יכול להבטיח לך שהשקענו כל משאב, אנושי וחומרי, שהיה ברשותנו בכדי למצוא את רואי בסמוך למועד הפעולה. רואי, לצערם של כולנו נעלם מן הזירה באותו תפר זמן שבין ההיתקלות לחילוץ".
"איך זה ייתכן? האם היה מישהו נוסף בבית שלא ידענו עליו", שאל יחיאל.
"אין לנו מושג וודאי, ההנחה היא שלא, אך שוב, המדובר בהנחה בלבד".
"יש משהו וודאי בצבא הזה", המשיכה חדווה.
"בהחלט"! השיב האלוף פלד בפסקנות. עלינו לשמור לפני שעה על פרופיל נמוך בדבר היעלמותו של רואי. אני מתכוון שעליכם להימנע ממגע עם תקשורת ולהפיץ את דבר החייל הנוסף שהיה שותף לפעולה".
"איך נוכל לעשות זאת?" שאל יחיאל בקול מבולבל. כידוע לך אנחנו חברי קיבוץ, לרואי יש חברה לחיים, חברים ומשפחה, הבקשה לא רק שמוגזמת, אלא הנה בגדר בלתי אפשרית". הידיעה בדבר היעלמות התמוהה של רואי, תגיע לתקשורת במוקדם או במאוחר".
האלוף פלד אחז את ראשו בין ידיו, לאחר מכן קם מן הכסא והחל מהלך בחדר.
"אני מבקש מכם, תנו לנו עוד כמה שעות". פנה האלוף פלד אל יחיאל.
"הישארו כאן עוד כמה שעות עד שתתבהר תמונת המצב".
האלוף פלד לחץ על לחצן האינטרקום וביקש ממאיה הרל"שית להיכנס לחדרו.
"מאיה אנא דאגי לבני הזוג לזרוביץ' בשעה הקרובה, הם נשארים כאן עמנו לעת עתה".
רואי מצמץ קלות בעניו והביט בנאדיה מבט סתמי וממושך, נאדיה לא יכלה לזוז ממקומה. הם המשיכו להביט אחד בשני עוד דקה ארוכה שנראתה כנצח. נאדיה החליטה כי היא תעשה את התנועה הראשונה, היא קמה באיטיות מכסא העץ, רואי הרים את עיניו ושמר עמה על קשר עין. היא פסעה שני צעדים לאחור ומשכה את הכסא עמה, רואי לא הוריד את עיניו ממנה, נאדיה נעמדה.
"שלום", מלמלה לעברו את המילה היחידה שידעה בעברית.
רואי לא הגיב.
"מי אתה" עברה נאדיה לערבית.
רואי המשיך בשתיקתו ולא הסיר את מבטו מנאדיה אף לא לשבריר שנייה.
נאדיה החליטה לקחת את הסיכון ולהתקרב לעברו של רואי, היא עשתה צעד ועוד אחד, לפתע זינק רואי ממקומו, נאדיה נבהלה כהוגן והסתובבה על מקומה כמתגוננת מפניו, מתכוננת ללפיתה חזקה סביב צווארה. היא עצמה את עיניה אך דבר לא קרה. לשבריר שנייה התקשתה נאדיה לאמוד אם עודה בחיים או בעולם ההוא. היא פקחה אט אט את האישונים, הפנתה תחילה ראש ואז את גופה וראתה את רואי בקרן החדר עומד על קצות אצבעותיו כמו חתול בר הדרוך לקראת מתקפה. נאדיה הבחינה בפחד בעיניו של רואי והתקשתה להבין כיצד האויב מסוגל לפחד מפני נערה כפרית צנומה. היא פסעה לעברו באיטיות ורואי החל רועד באזור הכתפיים וידיו התנדנדו.
"אל תפחד, אני לא אזיק לך, אל תפחד", לחשה נאדיה.
הרעידות התגברו והשתלטו על כל גופו של רואי, נאדיה עשתה צעד נוסף עד שהייתה קרובה למרחק נגיעה ממנו.
היא הושיטה ידה לעברו ורואי לא השיב, הוא נעץ בה מבט מפוחד וגופו פרכס, רחמיה של נאדיה נכמרו על רואי והיא עשתה את הצעד המכריע, ביקשה בלבה את עזרתו של האל ומשיחו, ונגעה בראשו של רואי קלות. בו בשנייה דמעות החלו זולגות מזוויות עיניו וארובותיו נרטבו, הוא שמט את ראשו והתייפח כתינוק בן יומו. נאדיה רצתה לחבק את רואי חסר האונים, אך משהו בתוכה עצר אותה מלעשות כן, היא עמדה מעליו והעבירה את ידה על ראשו כמו שמלטפת חיה פצועה.
רעש התפוצצות נשמע מבחוץ והבית רעד, חאפז ששכב בעגלה ליד התחיל לבכות. נאדיה רצה, אספה את העולל אל חיקה והחלה טופחת על גבו ברכות. רואי נשאר בפינה ולא מש ממנה, מבטו נע בין הרצפה לבין נאדיה שחגה בחדר במעגלים בניסיונות שווא להרגיע את חאפז המבוהל. מידי פעם הייתה זורקת מבט לעברו, מה קרה לחייל שאלה את עצמה. כל אותו אחר הצהריים געשה אדמת דרום לבנון, הפצצות ואיוושת השיגורים נשמעו מן הכפרים הסמוכים. באחת ההפוגות נחפזה נאדיה לקומת המטבח להכין דייסה לאחיינה. היא חזרה במהירות כשסיר הדייסה בידה האחת, בקבוק התינוק בידה השנייה ומתחת לבית השחי אחזה בקבוק מים קרים. תחילה האכילה את חאפז ואז התקרבה לעבר רואי והושיטה לעברו את הסיר עם הדייסה שנותרה. רואי הביט בה במבט חסר אונים ולא הגיב, נאדיה סימנה בפנטומימה כמה תנועות של אכילה, רואי אפילו לא הנהן בראשו. היא שיננה בערבית את המילה "אוכל" ו"טוב" בכמה הטיות שונות ורואי לא שיתף פעולה. מה רוצה החייל הרהרה נאדיה, בטח מפחד שארעיל אותו. היא הגביהה את הסיר, גמעה ממנו לגימה קטנה והושיטה לרואי, רואי בשלו. היא הניחה את הסיר על הרצפה והתרחקה כמה צעדים, רואי התכופף לעבר הקדירה והביט בה מקרוב, פצצה כבדה במיוחד נחתה ורואי נסוג לאחור בבהלה, חאפז החל בוכה ורואי איתו. בכי חרישי בכה רואי ונאדיה לא ידעה כיצד תתמרן עצמה בין השניים.
"מתי כבר תפסיקו להרוס לנו את החיים", פלטה נאדיה בקול מיואש והביטה ברואי במבט מאשים. צלצול מכשיר הטלפון הנייד נשמע מקומת הקרקע, נאדיה נדרכה, היא לא תסכן את חאפז הקטן, ולא תשאירו עם החייל הישראלי, היא החליטה לוותר. המכשיר צלצל שוב ושוב בעקשנות, נאדיה הניחה שזה אביה המודאג, כאינסטינקט הניחה את חאפז בעגלה טסה כמו חץ שנורה מקשת במעלה המדרגות וחזרה עם המכשיר הנייד לקומת המרתף.
הטלפון צלצל שוב ונאדיה ענתה.
"הלו".
"האל איתי אבא".
"כל הבית זז, אבל אני במרתף".
"בוכה ולא מפסיק".
"הלו, הלו, אבא....", השיחה נותקה.
נאדיה חייגה שוב לאביה ובאיכות צליל ירודה שמעה "שלום הגעתם לנאג'יב, מצטער כי איני יכול לקבל שיחתכם, בברכת האל עמכם". ביפ. נאדיה טרקה את הטלפון בעצבים.
אחרי כמה שניות צלצל הטלפון שוב.
"כן אבא, כנראה שיש בעיות בקליטה".
"איך יירגע אבא שהשטן בא לבקר? איך? אמור לי אתה איש חכם?"
"זו שיגרת חיינו אבא".
"חס ושלום שתסכן חייך למעני ותצא לרחוב אבא".
"שאמות אני תחתך אבא שלי"
"לא אבא, איני מרשה לך לצאת את הבית במצב כזה"
"בסדר, אני אתקשר".
"מסור את אהבתי לאימא היקרה".
"להתראות".
נאדיה הניחה את הטלפון על השולחן וקרבה לעגלה, חאפז נרגע מעט ושיחק בצעצוע כתום שהיה זרוק לצידו. נאדיה התקרבה לרואי וראתה כי הלה לא נגע בסיר הדייסה. מה אעשה עם החייל שלא אוכל. אולי קרה משהו שמונע ממנו לאכול. היא כרעה לעברו טבלה אצבע בדייסה וקרבה לפיה, רואי הביט בה בסקרנות. נאדיה ליקקה את הדייסה וטבלה את האצבע בשנית, רואי לא הסיר את עיניו. בפעם השלישית קרבה את האצבע לשפתיו של רואי באיטיות, בחשדנות פתח רואי את פיו וליקק את הדייסה מאצבעה של נאדיה.
המשך יבוא...
כל הזכויות שמורות לרון אביטל ©
All rights reserved to Ron Avital ©
